הוצאת נשק מרשות הצבא - עשרה חודשי מאסר בפועל - פסיקה נבחרת

בית הדין הצבאי לערעורים אישר עונש של 10 חודשי מאסר בפועל לחייל אשר הורצע בעבירות של התפרצות לבניין והוצאת נשק מרשות הצבא.
ע/9/09 ו-ע/11/09

בבית הדין הצבאי לערעורים

בפני:

            אל"ם דורון  פיילס  -   המשנה לנשיא

אל"ם  אבי         לוי   -   שופט

                                                  אל"ם חיים     רובין   - שופט

 

בעניין:

התובע הצבאי הראשי – המערער

נ ג ד

 טור´ ו. א. - המשיב

בעניין:

טור´ ו. א. - המערער

נ ג ד

התובע הצבאי הראשי – המשיב

 

ערעור על פסק דין של בית הדין הצבאי המחוזי במחוז שיפוטי המרכז שניתן בתיק מר/542/08 (סא"ל אורלי ירון – אב"ד ; רס"ן רונן אלגביש- שופט ; סרן גנדי כהן - שופט ) בתאריך 30/12/2008. ערעור ההגנה (חומרת העונש) נדחה. ערעור התביעה (קולת העונש) נדחה.

פ ס ק    ד י ן

כללי

טור´ ו.א? (להלן – המערער) הורשע לפי הודאתו לפי בית-הדין הצבאי המחוזי במחוז שיפוטי המרכז בעברה של התפרצות לבניין שאינו מקום מגורים או תפילה, לפי סעיף 405 ו-407(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ובעברה של הוצאת נשק מרשות הצבא, לפי סעיף 78 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955.     

בגין הרשעתו זו נגזרו עליו בדעת רוב השופטים עשרה חודשי מאסר לריצוי בפועל, שלוש שנות מאסר על תנאי שלא יעבור עברות של גנבת נשק או הוצאת נשק מרשות הצבא וכן חמישה חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עברה של שליחת י"ד ברכו הזולת שאינו נשק.

אחד השוטפים הציע להטיל על המערער עונש מאסר בן שישה חודשי מאסר לריצוי בפועל, לצד עונשי המאסר המותנים הנ"ל.

 

עובדות ההרשעה

מעובדות ההרשעה עולה כי ביום 21/6/2008 פתח המערער את מנעול הדלת של מכולת אחסון בבסיס שבו שירת. אותה עת הוחזק במכולה זו ציוד מבצעי של יחידתו, גדס"ר 5135. מספר שבועות קודם לכן הוכנס למכולה זו נשק צלפים מסוג קלע סער 4-M  , שעליו הותקנה כוונת טריג´יקון, לאחר שהחייל שהיה מופקד עליו חלה. המערער נכנס למכולה והוציא ממנה את הרוס"ר האמור. הוא הוציא את כלי הנשק אל מחוץ למחנה דרך גדר הבסיס והחביאו שם. יומיים אחר כך יצא את שערי המחנה, הוציא את כלי הנשק גנבו ממקום מסתורו והטלנו עמו לביתו. בבית החביא המערער את כלי הנשק מתחת למיטה. הנשק נמצא במסגרת חקירת מצ"ח כחודש ימים מאוחר יותר.

צוין כי במכולה האמורה נהגו לאחסן זמנית פרטי ציוד, צל"ם ואמל"ח מסוגים שונים. המכולה עמדה במתחם הגדודי ונשמרה על ידי הש"ג, אשר הוצב בפתח הבסיס, מרחק כמה עשרות מטים משם. מנעול המכולה לא היה תקין בשעת הגנבה. הוא חזה כלפי חוץ להיות נעול, אך, בפועל, משיכה בו אפשר ה פתיחתו. ביום שלאחר ביצוע מעשה הגנבה, כאשר הוצא הציוד מהמכולה, לא הבחינו לוחמי הגדוד בסימני פריצה לכשהם. כשהסתבר שהנשק נגנב, הועבר על כך דיווח למצ"ח.

בפתח חקירתו הכחיש המערער את המיוחס לו, אך בעקבות חקירה קצרה הוא הודה בביצוע מעשה הגנבה. הוא סיפר כי פתח את המנעול על ידי משיכה בו, כי נטל את הנשק, העלה אותו אל מעבר לגדר והורידו אט אט חוץ לגדר על מנת למנוע יצירת רעש. אחר כך הוא העמיד פנים כמי שיוצא לרוץ מחוץ למחנה, ניגש למקום נפילת כלי הנשק, הסתירו במקום מסתור וסימן את המקום. כאשר יצא לביתו, נטל עמו את כלי הנשק וטמנו מתחת למיטה. שם אכן נתפס הנשק על ידי חוקי מצ"ח ביום 28/7/2008, לאחר שהופנו לשם על ידי המערער.

הוסכם על דעת הצדדים כי עובר לביצוע העשה לא סיכם המערער עם אדם אחר על גנבת כלי הנשק או על מכירתו.

צוין גם כי ערך הנשק כ-15,000 ש"ח, וערך הכוונת אשר הותקנה עליו כ-4,000 דולר. הוברר גם כי אובדן של כוונת מהסוג האמור פוגע ביכולת היחידה הצבאית שברשותה מצוי הייתה, וכי התגלגלותה לידי האויב עלולה לסכן באורח משמעותי את חיי חיילי צה"ל.

 

סוגיית המניע

במסגרת פרשת הראיות לעניין העונש נתלבנה בפני בית-הדין הצבאי המחוזי שאלת המניע אשר הוביל את המערער לבצע את מעשה עברה. הוברר כי ממצאי העובדתיים של בית-הדין ביחס למניע זה יהיו בעלי השלכה ניכרת על העונש אשר לו ראוי המערער בגין העברות שאותן ביצע.

התביעה ביקשה לשכנע את בית-הדין קמא הנכבד כי אף שאין ראיות המלמדות כי המערער התכוון להעביר את כלי הנשק לידי גורמים עוינים או עברייניים, או כי תכנן תכנון מדוקדק אחר לגבי הייעוד של הנשק, לאו דווקא מניע "תמים" גרם לו לבצע את מעשיו. לפי עמדת התביעה, לא נתבררו עד תום מניעיו של המערער, וכשעניין לנו בגנבת נשק, אמור הדבר "דרשני".

ההגנה ביקשה לשכנע כי המערער פעל מתוך מניע "תמים"] שמטרתו השגת נשק על מנת להתרברב בו או על מנת להגביר את תחושת הערך העצמי שלו.

על מנת להכריע בעניין זה שמע בית-הדין קמא הנכבד עדויותיהם של המערער ושל ד"ר נמרוד שני, פסיכולוג קליני מומחה, אשר ערך למערער אבחון פסיכולוגי אישיותי מטעם ההגנה.

 

הכרעת בית הדין קמא בסוגיית המניע

בית-הדין קמא ציין כי משמיעת הראיות התרשם כי "הנאשם הוציא את נשק מרשות הצבא כיוון שחמד אותו, בלי כוונה מוגדרת ספציפית להשתמש בו בדרך זו או אחרת, וללא הבנה מלאה של משמעות[ם] וחומרתם, והכל לאור מבנה אישיותו ורמת האינטליגנציה שלו, כפי שהתרשם מהם העד המומחה".

ביחס לאישיותו של המערער ולאינטליגנציה שלו, קבע בית-הדין קמא כי בעניין זה מצא התאמה בין חוו"ד הפסיכולוג לבין חוו"ד הקב"ן אשר בדקתו, שלפיה – הוא "לא תמיד חושב לעומק על מעשיו ועל התוצאות האפשריות שלהם".

בית-הדין ציין עוד את התרשמותו כי המערער מוכן היה "לפעול באופן אקטיבי ונחוש על מנת להשיג את הרכוש בו חמד, ובכך שונים מעשיו מאלו של ילד הגונב לאחר שנחשף לגירוי הנחשק בדר מקרית".

בית-הדין קמא גם ציין התרשומות שהמערער הציב לפניו במספר עניינים "חזות ´מיתממת" שאינה משקפת את מעשיו והלך מחשבתו בעת הרלבנטית לאישום.

כך, דחה בית-הדין קמא הנכבד את טענותיו של המערער כאילו לא ידע מה מצוי במכולה או כאילו מצא ואתה כדלתה איננה סגורה. באורח דומה, דחה בית-הדין קמא את טענתו שלפיה התכוון להחזיר את כלי הנשק לצה"ל, אלא שהדבר "נשכח´ מליבו". בית-הדין קבע בעניין אחרון זה כי בעת הגנבה לא נתן המערער דעתו כלל לעניין החזרת הנשק.

חרף כל אלה קבע בית-הדין קמא כי "לוז גישתה של ההגנה, בדבר פעולה ילדותית, שאין בצידה שיקול דעת ממשי או הבנה מלאה בדבר משמעות המעשים או תוצאתם, פעולה המאפיינת רמת התפתחות נמוכה ורמת אינטליגנציה גבולית – נתאפשר בחומר שהובא בפנינו".

בנסיבות אלו קבע בית-הדין קמא קביעות כדלקמן (ההדגשה הוסרה) –

 

נשאם חשק מאוד בכלי נשק צבאי, לצאת עימו לביתו כדכם של הלוחמים, להראות אותו למשפחתו וממניעים פנימיים ילדותיים אחרים שלא התחוורו אף לו עצמו בעת המעשה".

 

הוסיף בית-הדין קמא וקבע כי המערער ביקש להשיג מבוקשו על ידי פנייה אל מפקדו בבקשה "לחתום" על נשק בתואנה כי הוא גר בסביבה מסוכנת, והנשק דרוש לו להגנה עצמית. משלא הצליח בכך, ונקרתה בדרכו אפשרות ליטול נשק באורח בלתי חוקי, עשה כן וכך השיג את מבוקשו.

בית-הדין קמא אף קבע כי הוא הוציא את הנשק תוך ניסיון לכסות אחר עקבותיו; הוא הביאו לביתו מבלי שהייתה בלבו תוכנית קונקרטית לעשות בו שימוש כלשהו ובלא שנתן דעתו לשאלת החזרתו לרשות הצבא.

כשנחקר על ידי גורמי מצ"ח, שיתף פעולה, הודה במעשי העברה, והנשק הושב לרשות הצבא.

 

גזרת העונש בבית-הדין קמא

לאחר שנקבעו קביעות עובדתיות אלו, שקל בית-הדין קמא הנכבד בגזרת העונש אינטרסים שונים של ענישה – אינטרס ההלימה, המחייב הטלת עונש מכביד על מי שחטא בהוצאת נשק מרשות הצבא ; אינטרס הרתעת היחיד ואינטרס הרתעת הרבים. כן שקל בית-הדין קמא את העובדה שאין זו למערער הזדמנות ראשונה שבה שלח ידו ברכוש הזולת, אך גם את הצורך בשיקומו.

שופט המיעוט, אשר המליץ על עונש מאסר ממשי בן שישה חודשים, נתן משקל לעובדה שהחשש שהנשק ייפול לידיים בלתי מוסכמות, היה מוגבל במקרה זה ; הוא הביא בחשבון את העובדה שהנשק הוחזר לצה"ל לבסוף ללא פגע, ולאישיותו הייחודית של המערער, כמו גם למצבו המשפחתי.

השופטים האחרים סברו שבשיקולים אחרונים אלו אין כדי להטות את הכף, ולפיכך מצאו, כאמור, להטיל מאסר ממשי בן עשרה חודשים.

 

ערעורי הצדדים

על מידת עונש המאסר לריצוי בפועל אשר הוטל על המערער, ערערו הן המערער, הן התביעה הצבאית. מטבעם של דברים, ביקשה הגנה להקל בו ואילו התביעה ביקשה להחמירו.

 

ערעור ההגנה

סנגוריתו המלומדת של המערער, רס"ן ענת ויינברג, סמכה ידיה, בעיקרם של דברים, על ממצאיו העובדתיים של בית-הדין קמא בכל הנוגע למניע אשר עמד בבסיס מעשיו של המערער. עם זאת, טענה היא כי רוב שופטי ההרכב שגו עת נמנעו ממתן משקל הראוי לאישיותו הייחודית של המערער כפי שזו עלתה מחוות דעת המומחה ומפרוטוקול הדיון. הסנגורית הדגישה כי האמור "במי שמצוי על גבול הפיגור, בוודאי במישור הפיגור החברתי, ובמי שחי [] כל חייו בעזובה קשה ביותר, ואשר לו נתונים אישיים נמוכים ביותר. למעשה, לא ניתן להפריד בין מצבו המשפחתי מבית לבין מבנה אישיותו כיום".

הסנגורית הדגישה כי לנוכח קביעת בית-הדין קמא ביחס למניעו של המערער בביצוע המעשה, מתכרסמת במידה רבה חומרתו.

הוסיפה הסנגורית וציינה כי יש ליתן משקל גבוה ליכולת ההבנה המוגבלת של המערער, כפי שזו באה לידי ביטוי במכלול התנהגותו לאורך ההליכים המשפטיים בתיק. הסנגורית התייחס גם לשאלה אם רואי היה, מלכתחילה, להורות על גיוסו של המערער לנוכח נתוניו הדלים, ואם לא היה מן הרואי לאבחנו, לסווגו ולמיינו כמתחייב מנתוניו האישיים הללו.

טענה נוספת אשר הייתה בפי ההגנה נגעה לכך שהנשק נמצא לבסוף במקום שאליו הפנה המערער את חוקריו, משמע כי מעולם לא היה סיכון של ממש כי יאבד כליל. סוגיית המניע התמים נוטלת את העוקץ, לטענת ההגנה, מכך שעניין לנו בנשק יקר שעליו מותקנת כוונת בעלת משמעות כספית ומבצעית גבוהה.

לנוכח כל אלו, ובהתחשב בפסיקת בית-הדין הצבאי לערעורים, סברה הסנגורית כי ראוי להקל בעונשו של המערער על ידי אימוץ עמדתו של שופט המיעוט ולהסתפק בעונש מאסר בפועל בן שישה חודשים.

 

ערעור התביעה

התביעה הצבאית חילקה ערעורה לשני חלקים.

חלק ראשון נגע לקביעותיו של בית-הדין קמא הנכבד ביחס לשאלת המניע אשר עמד בבסיס מעשה הגנבה שבו הורשע המערער. לפי דעת התביעה, רואי היה לקבוע כי המערער לא נטל את הנשק בלי כוונה מוגדרת וספציפית להשתמש בו בדר זו או אחרת וללא הבנה מלאה של משמעות מעשיו וחומרתן. התביעה סברה כי "הראיות הנסיבתיות... מובילות למסקנה חד משמעית יחידה ובלעדית, לפיה יש לקבוע, כי המניע של המשיב בנטילת כלי הנשק היה, לכל הפחות, מניע ´עלום´..." (ההדגשה הוסרה).

חלק שני בערעור התביעה נגע לכך שבלא קשר לשאלה איזהו המניע אשר עמד בבסיס מעשיו של המערער, ראוי היה להטיל עליו עונש מאסר ממשי לתקופה ארוכה הרבה יותר מזו שהוטלה עליו, כמתחייב מפסיקותיו של בית דין זה.

באשר לסוגיית המניע הפנתה התביעה לשורה של נסיבות האופפות את מעשה הגנבה: ניסיונותיו המוקדמים של המערער "לחתום על נשק" ; התנהגותו של המערער  עובר לנטילת הנשק – החזרת מנעול המכולה למקומו, הוצאת הנשק דרך הגדר, היציאה מהמחנה כדי להסתירו ונטילתו הביתה; אי השבת הנשק משך שבועות, כאשר טענתו של המערער כי התכוון להשיבו, נמצאה בלתי אמינה על ידי בית-הדין קמא.

בכל הנוגע לסוגיית קולת העונש טענה התביעה כי מהותו של המניע לביצוע מעשה העברה אינו מקהה מחומרתה. האינטרס הציבורי מחייב תגובה הולמת ודחיית אינטרס הפרט. נסיבות לחומרה אשר צוינו בעניין זה בערעור התביעה היו אלה – מהות האמל"ח, כמפורט לעיל; העדר השגחה כלשהי על הנשק מחוץ לגדר הבסיס במשך יומיים והעדר שמירה ראויה בתקופה שבה שהה הנשק בביתו של המערער ; הרגשיות הביטחונית בתקופה שבה בוצע המעשה; העובדה שהמערער שלח ידו, לדבריו, בעבר הקרוב ברכושם (מכשירים סלולריים) של חבריו ואף נתן את הדין על כך.

לאור כל אלה ביקשה התביעה שנורה על החמרת עונש המאסר לריצוי בפועל שהוטל על המערער.

 

דיון

נפנה לדון בערעורי הצדדים. תחילה, נפנה לדון בטעונת התביעה ביחס לקביעת בית-הדין קמא בהתייחס למניע אשר עמד בבסיס ביצוע המעשה. אחר כך, ולנוכח הכרעתנו בסוגיה זו, נפנה לדון בסוגיית העונש אשר לו רואי המערער בגין מעשיו.

 

סוגיית הניע

עיינו היטב בראיות אשר הוגשו לפני הערכאה הראשונה על ידי הצדדים בהקשר לסוגית מניעיו של המערער בביצוע המעשה. למדנו את הפרוטוקול הדיון ואת חוות דעת המומחה אשר הוגשה בעניינו של המערער.

אכן, קביעתה של הערכאה קמא שלפיה המערער עשה את שעשה שכן ביקש "לצאת עימו לביתו כדרכם של הלוחמים, להראות אותו למשפחתו וממניעים פנימיים ילדותיים אחרים שלא התחוורו אף לו עצמו בעת המעשה", איננה נקייה מספקות. אכן, יש בשורת התהיות אשר הועלו על ידי התביעה, ואשר פורטו לעיל בקצירת האומר, כדי להקים יותר מיסוד סביר לחשש שמא המערער עשה את שעשה ממניעים אחרים, אשר אינם כה "תמימים". דא עקא, כפי שצוין לעיל, קביעתה של הערכאה הראשונה בעניין מניעו המשוער של המערער בביצוע מעשיו עוגנה במידה ממשית בממצאי מהימנות מובהקים, אשר הסתמכו על התרשמותה הבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית מהעדים אשר נשמעו לפניה, ובפרט מעדותו של המערער ושל המומחה אשר בדקו.

הלכה פסוקה היא כי אין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי מהימנות, למעט במקרים חריגים (ע"פ 465/06 אביבי נ´ מדינת ישראל, פס´ 22 (2008)). "התערבות ערכאת הערעור בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית אינה דבר שבשגרה. היא תצטמצם אף יותר כאשר המודבר בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית על יסוד התרשמותה הישירה ולבתי אמצעית מן העדים..." (ע"פ 1353/07 מחמאיד נ´ מדינת ישראל, פס´ 5 (2008))

 

"רק במקרים חריגים תסטה ערכאת הערעור מכלל זה של אי-התערבות. לא מספיק להצביע על שורה של תמיהות לגבי קביעותיה של הערכאה הדיונית, אפילו הן רבות, אפילו מי מהן נותרו בלא הסבר, כדי לסטות מהלכה זו, אלא צריך שתהיינה עובדות המראות בעליל שהשופט לא יכול היה להתרשם כפי שהתרשם ..." (ע"פ 7758/04 אלקאדר נ´ מדינת ישראל (2007). ראו גם ע/41/08 התובע הצבאי הראשי נ´ רב"ט צורף, פס´ 20 (2008) ; ע/82/07 טור´ סעדי נ´ התובע הצבאי הראשי, פס´ 11 (2007) ; ע/29/06 טור´ טביב זדה נ´ התובע הצבאי הראשי, פס´ 8 (2006)).

 

בנסיבות אלו לא מצאנו לנכון להתערב בממצאיה של הערכאה הראשונה בכל הנוגע למניעיו של המערער בביצוע מעשי העברה שבהם הורשע.

 

מידת העונש

נקבע כבר לא פעם בפסיקתו דל בית-הדין זה כי עברה של הוצאת נשק מרשות הצבא היא "מהעבירות החמורות ביותר בקודקס הצבאי" (ע36/97 מנחימוב נ´ התובע הצבאי הראשי, פס´ 4 (1997)). בית-דין זה עמד לא פעם על החומר היתרה הנלווית למעילה באמון הניתן בידי חייל כאשר הוא מנצל נגישותו הישירה למצבור נשק והמל"ח כדי לפרוץ לתוכו וליטול ממנו נשק. כן עמדנו כבר לא פעם על הסיכון הטמון בהתגלגלות נשק למטרות בלתי חוקיות (ראו ע/170/03 התובע הצבאי הראשי נ´ סמל נסר אל דין (2003), ע/31/85 רב"ט פטיאשווילי נ´ התובע הצבאי הראשי (1985)).

נקבע גם כי אפילו לא הוכח מניע בלתי כשר בהוצאת הנשק,

 

"קיים תמיד חשש רציני שהוא עלול להגי, בצורה זו או אחרת, לידי שימוש בלתי חוקי. מכאן הסכנה הרבה הטמונה בהמצאותו של נשק שהוצא או שמוחזק שלא כדין. ומכאן גם החומרה שהחוק מיחס לעבירות נשק בצבא הכרוכות בכך. אדם אשר לא נרתע מלהסתבך בעניין כזה, חיב להיות מודע לסיכון הרבה שהוא נוטל על עצמו"     (ע11/77 טור´ פינטו נ´ התובע הצבאי הראשי, פס´ 3 (1980)).

 

דברים אלו, אשר היו נכונים בשעתם,  נכונים גם היום. בלא כל קשר למניע העומד בבסיס מעשה גנבת הנשק, ראוי הוא לענישה כואבת ומחמירה. נשק הוא נשק. הוצאתו מרשות צה"ל פוגעת ביכולתה של היחידה הצבאית לתפקד. הסיכון הטמון בהתגלגלות נשק, בין ברצונו של מוציאו, בין שלא על פי רצונו, לידיים בלתי מוסמכות, פליליות או עוינות, הוא סיכון חמור, וחזקה על כל חייל כי הוא נהיר וברור לו.

תפקידה של מערכת השיפוט הצבאית הוא להבהיר במסר ברור וחד משמעי לחיילי צה"ל, כי שליחת י"ד באמצעי לחימה בכלל, ובכלי נשק בפרט, הוא מעשה שלא ייעשה, וכי דין המבצע אותו לענישה כואבת ומרתיעה, אשר תתבטא בתקופות מאר ממושכות.

משקלן של הנסיבות האישיות בנדון איננו יכול להיות רב לנוכח היותו של האינטרס הציבורי הנפגע כה ממשי ומשמעותי.

המערער שלפנינו שלח ידו בכלי נשק אשר נשמר במכולה ביחידתו. הוא עשה זאת לאחר שהתפרץ לתוך המכולה. העובדה שמנעולה של המכולה לא היה תקין, איננה בעלת משמעות בעניין זה. הנשק שאותו נטל המערער היה נשק רגשי ויקר ערך שעליו מותקנת כוונת אשר היא בעלת משקל ומשמעות אופרטיביים. אין ספק שזהו שיקול משמעותי לחומרה. המערער נקט אמצעים מתוחכמים למדי על מנת להוציא את הנשק מתוך יחידתו. הוא סיכן את הנשק על ידי הסתרתו מחוץ ליחידה בלא השגחה. הוא נטלו לביתו והחזיקו שם במשך תקופה בלתי מבוטלת.  הוא לא דאג להחזירו ליחידתו במשך כל אותה תקופה. ספק אם בכלל התכוון להחזירו ליחידה. בכך סיכן המערער את הנשק, ואילו התפרץ מאן דהוא לביתו, היה הנשק נגנב ואובד לעד.

בהתחשב בכל אלה, העונש אשר הוטל על המערער איננו בשום אופן מחמיר עם המערער למעלה מן הדרוש. האמור בעונש מתחשב (אולי במידה מופרזת) אשר מביא, לטעמנו, לכלל מיצוי את שיקולי הקולא, שעליהם עמדנו לעיל. האמור בעונש המהול במידה גדושה של חסד ורחמים. ודאי שאין הוא חמור מדי.

אכן, שכי שטענה התביעה בערעורה, יש בעונש זה כדי להקל עם המערער. ודאי שאין לומר עליו כי הוא ממצה את חומרת הדין עמו. בשוקלנו אם לקבל את ערעור התביעה ולהחמיר בעונש המאסר אשר הוטל על המערער, שקלנו את העובדה שבמהלך חקירתו הוא התוודה על ביצוע המעשה וגילה לחוקריו היכן הנשק מוחזק, ואת הקביעה שהמערער עשה את שעשה מפאת אישיותו הבלתי בשלה והילדותית. בקביעה כי לא נתכוון לעשות בנשק שימוש פלילי או להעבירו לידי בלתי מוסמך, יש גם כן כדי להקל את מצבו.

בנסיבותיו המיוחדות של המקרה לא מצאנו להחמיר בעונש שהוטל.

התוצאה היא ששני הערעורים נדחים.

 

ניתן והודע היום, ב´ בשבט התשס"ט, 27 בינואר 2009, בפומבי ובמעמד בעלי הדין.

 

________________            ________________           ________________ 

            המשנה לנשיא                                 שופט                                        שופט

 

חתימת המגיה: _______________                               העתק           נאמן            למקור

תאריך: _____________________                                 רס"ן נילי שרעבי-בלומנטל

                                                                                                  ק´             בית             הדין

עו"ד בני קוזניץ

עו"ד בני קוזניץ להציג את כל הפוסטים של עו"ד בני קוזניץ

שימש במהלך שירותו הצבאי כתובע צבאי. במהלך שירות זה ניהל עו"ד קוזניץ מספר רב של דיוני מעצר, הקראות, טיעונים לעונש ומשפטי הוכחות במגוון הנושאים הפליליים והצבאיים הקיימים. במסגרת שירות המילואים שלו משמש עו"ד קוזניץ כסניגור צבאי במילואים וכיו"ר הועדה לתפיסת רכוש בפיקוד המרכז. 

השארת תגובה