ניסיון לשכנע מעורבים בת"ד שלא להעיד על ידי קצין - פסיקה נבחרת

בית הדין הצבאי לערעורים דחה את ערעורו של קצין שלאחר ת"ד ניסה לשכנע מעורבים אזרחים שלא לדווח על התאונה.

בבית הדין הצבאי לערעורים

בפני:

אלוף שי             יניב    -   הנשיא

אל"ם דורון     פיילס    -   המשנה לנשיא

אל"ם חיים       גלפז    -   שופט

 

בעניין:

 סרן א. ו. - המערער

נגד

התובע הצבאי הראשי – המשיב

 

ערעור על פסק דין של בית הדין הצבאי המחוזי במחוז שיפוטי חיל האוויר שניתן בתיק ח"א/90/07 (סא"ל אורלי ירון – אב"ד ; רס"I אבי טויטה – שופט; רס"ן יגאל סולומנוב - שופט) בתאריך 23/1/2008. הערעור (הכרעת הדין וחומרת העונש) נדחה.

 

פ ס ק    ד י ן

רקע

1. המערער, סרן א. ו., הואשם בבית הדין המחוזי בשלוש עברות בגין אירועים שונים שקשורים לתאונת דרכים שבה היה מעורב עם רכבו הצבאי. בעברה הראשונה, אי שמירת רווח בין רכב לרכב, לפי תקנה 49(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, שעניינה נסיבות קרות התאונה, הודה המערער והורשע בה. מהשלישית זוכה המערער; מאחר שהתביעה לא ערערה על הזיכוי, ומאחר שאין היא רלוונטית לדיון בעברות האחרות, לא נעסוק בעברה זו. בגין כל אחת מהעברות שבהן הורשע, נגזרו על המערער עונשים נפרדים. על עברת אי שמירת הרווח נגזרו עליו שישה חודשי פסילת רישיונות נהיגה בפועל בניכוי תקופת שלילה מנהלית (בדעת רוב; שופט המיעוט היה מסתפק בחודשיים פסילה בפועל), שישה חודשי פסילת רישיונות על תנאי לשלוש שנים, 1,000 ש"ח קנס בחמישה תשלומים ו-1,000 ש"ח פיצויים לצה"ל בחמישה תשלומים. בגין עברת ההדחה בחקירה נגזרו על המערער הורדה לדרגת סגן (בדעת רוב; שופט המיעוט היה נמנע מעונש זה) וחודש מאסר בפועל שירוצה בעבודה צבאית. על הרשעתו בעברת הדחה בחקירה ועל גזר דינו השיג המערער בפנינו.

הערעור על הכרעת הדין

תיאור האירו וגרסאות הצדדים

2.לפי הפרט הראשון לכתב האישום, שבו הודה המערער, נהג הוא ברכב "טויטה" צבאי ביום 10 ביוני 2006 בשעה 4:00 בכביש בית הלל אחרי רכב "דייהטסו" אזרחי. הנהג השני בלם, ומאחר שהמערער לא שמר על רווח מספיק בין שני כלי הרכב , פגעה חזית ה"טויטה" באחורי ה"דייהטסו". ארבעת נוסעי הרכב האזרחי – מר יוסף ייתח, סמ"ר עידן לוי, מר בן אותמזגין ומר שלמה צרפתי – נפגעו באורח קל. ל"דייהטסו" נגרם נזק בשווי 17,059 ש"ח, ול"טויטה" – 23,676 ש"ח.

3. לטענת הביעה, לאחר קרות התאונה ניסה המערער להשפיע על נוסעי הרכב האזרחי לבל יזעיקו אמבולנס. כשניסו להתקשר כדי לקרוא לאמבולנס, ניתק את שיחותיהם. הוא הציע להסדיר ביניהם את העניין, לרבות הצעת כסף בתמורה להסכמת האזרחים שלא להתפנות לבית חולים לבדיקות. עוד נטען כי המערער לא שת לבו לדברי האזרחים כי נפגעו, וברצונם לקבל טיפול רפואי יידית. המערער שלל גרסה זו מכול וכול. לטענתו, לא את רעת האזרחים ביקש, אלא את טובתם: הוא וחברו שנסע עמו, אלרן ממן, ניגשו מייד לברר אם נוסעי ה"דייהטסו" (שממנו נדף ריח אלכוהול חריף) נזקקים לעזרה. הוא לא ביצע דבר מהמיוחס לו.

 

הכרעתו של בית הדין המחוזי

4. בית הדין המחוזי סקר את הראיות השונות ואת התרשמותו מהעדים השונים שהעידו בפניו. הוא ראה את עדי התביעה כמהימנים על אף סתירות מסוימות בין גרסאותיהם ומצא תימוכין לגרסתם בהתנהגותו של המערער. לעדויות המערער ועד ההגנה לא האמין בית הדין קמא. עוד נקבע, "למעלה מן הנדרש" כי גם תתקבל טענתו של המערער כי לא הוא שביצע את כל המיוחס לו, אלא חברו עשה חלק מהאמור – עדיין יש להרשיע את המערער מכוח דיני השותפות. "לבסוף, ולמעלה מן הצורך" קבע בית הדין כי למערער אף "מניע ברור" להתנהגות שיוחסה לו: "עברו התעברותי" (שהוצג בהסכמת ההגנה) ורצון להסתיר מן הרשויות א מעלליו האחרונים זמן קצר בטרם יתחיל לרצות עונש פסילת רישיונות למשך שלושה חודשים. בית הדין קמא סכים עם ההגנה כי נתגלו מחדלים שונים בחקירת האירוע, אולם לא מצא כי קיומם יסייע למערער בטענותיו: ראשית, לאור "האמון המוחלט" שניתן בעדי התביעה, העדר קיומו של מסדר זיהוי אינו מקים ספק סביר באשמת המערער; שנית, עדויותיהם בפני בית הדין היו עקביות, ומשום כך אין לקבוע כי היו משנים את דבריהם בעימות; שלישית, גרסתם של העדים במשטרת ישראל "הועלת על הכתב ... והייתה בפניו" של המערער, ולכן לא נפגעה הגנתו. משום כך הרשיעה, כאמור, הערכאה קמא את המערער בעברת הדחה בחקירה כפי המיוחס, למעט הטענה כי בהציעו לנוסעי ה"דהייטסו" סכומי כסף התכוון כי לא יתפנו לבית חולים. מטרת ההצעה, "לאור התרשמות[]" בית הדין המחוזי, הייתה פיצוי על הנזקים לרכב וניסיון למנוע דיווח לרשויות אודות התאונה.

 

הערעור

5. כנגד קביעותיו העובדתיות של בית הדין המחוזי יוצא המערער. לשיטתו, לא הוכח מעבר לכל ספק סביר כי את הפעולות השונות המיוחסות לו לאחר התאונה עשה דווקא הוא. המערער גרס כי בית הדין קמא התייחס "לעדי התביעה כאל מקשה אחת (זאת בכל הקשור לפוטנציאל ההפללה אשר היה בדבריהם), ולא בחן באופן נקודתי ומעמיק את גרסתם של כל אחד ואחד מהם, בנפרד". עדי התביעה, כך נטען, לא זיהו בוודאות (או כלל) את המערער כמבצע אותן פעולות, ואחד מהם אף הצביע על נוסע ברכבו של המערער שאינו המערער. מכאן מבקש המערער לקבוע כי אדם אחר הוא מבצען של אותן פעולות, ועוד טוען המערער כי לו לא ניתן לייחס את ביצוע הפעולות מכוח דיני השותפות. ראשית, לא הובאה כל ראיה כי השניים פעלו בצוותא. שנית, לפי אמרתו של מר צרפתי, הרי שהמערער ביקש להרגיע את מר ממן, והתנהגות זו אינה עולה בקנה אחד עם פעולה מאוחדת של שניהם. משום כך ביקש המערער לבטל את הרשעתו בסעיף האישום השני.

6. מדבריהם של עדי התביעה, ממשיך הערעור, אין עולות פעולות שנכנסות בגדרי עברת ההדחה בחקירה. לכל היותר, חלק מהעדים תיארו פעולות שלא לוו "בכוחניות או בנקיטה של אמצעי כפייה או איום". אף משום כך עתר המערער לזיכויו.

7. המערער תקף עוד שתי קביעות של הערכאה קמא שהשפיעו על קביעת אשמתו. ראשית, בערעורו שב המערער וטען כי נתגלו מחדלים שונים בחקירתו – לא בוצע עימות; לא חקרו את הנפגעים לאחר שעלו טענותיו המכחישות של המערער; ולא נערך מסדר זיהוי – ותוצאתם המתבקשת, כך נטען, היא זיכוי המערער. שנית, אליבא דהמערער, ה"פגמים" שמצא בית הידן קמא בעדותו של המערער, ניתן להם הסבר סביר, ומכל מקום, בכוחם לחזק רק מסכת עובדתית קיימת, ולא בהעדר ראיות.

8. בהודעת ערעור מתוקנת ביקש המערער להוסיף לטיעוניו בהודעת הערעור המקורית נימוק זה: בית הדין המחוזי התייחס שלא כדין לעברו הפלילי התעבורתי של המערער; מעבר זה הסיק בית הדין קמא כי למערער היה מניע לבצע את שנטען כלפיו; הוכחת מניע אינה עילה לקבלת ראיה אודות עבר פלילי של נאשם, שפסול כראיה; המניע שימש חלק חשוב בתצרף הראייתי שהביא להרשעתו של המערער. מכאן שראיה לא קבילה, עברו הפלילי של המערער, זיהמה את המארג הראייתי והביאה שלא כדין להרשעתו של המערער. אף מטעם זה ביקש המערער לזכותו מאשמה.

 

הכרעה

ממצאי עובדה

כללי

9. כידוע, "התערבותה של [ערכאת הערעור] בקביעות עובדתיות מצומצמת למקרים שהם מתגלות סתירות היורדות לשורש העניין, אשר הערכאה הדיונית לא נתנה דעתה להן, או כאשר מתגלה טעות מהותית ויסודית בהערכת מהימנות הראיות" (ע"פ 37/07 פרג נ´ מדינת ישראל, פס´ 28 לפסק דינו של השופט לוי (2008). ראו עוד למשל, ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ´ מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632 (2000); ע/132/07 טור´ מועלם נ´ התובע הצבאי הראשי, פס´ 11 (2008)). אחת הדוגמאות המרכזיות לכלל היא מהימנותם של עדים: "יש משקל רב להתרשמותה של הערכאה הדיונית, ארש שומעת את העד ויכולה להסיק מסקנות מהתנהגותו על דוכן העדים ומאותות האמת המתגלים במהלך המשפט" (ע/45/03 רס"ב אלקובי נ´ התובע הצבאי הראשי, פס´ 7 (2003))

10. בחנו את הכרעת דינו של בית הדין המחוזי, את חומרת הראיות ואת טענותיו של המערער. בית הדין קמא בחן כל עדות לעצמה, האמין לעדויות נוסעי הרכב האזרחי ולא מצא כל סיבה מדוע יטפלו עלילת שווא על המערער; אדרבה, מעמד העדות קשה על חלקם, והם ביכרו שלא להזיק למערער. סתירות שונות בדברי העדים לא גרעו ממהימנות העדים בעיני הערכאה קמא משום שהן "[]הבדלים טבעיים בזיכרונם של עדים, המעידים איש איש על פי ראייתו הוא את המתרחש, ובייחוד משמדובר באירוע מרגש מטבעו". את ממצאיה תמכה הערכאה קמא בהתנהגותו של המערער לאחר התאונה ובעת החקירה: הוא מיהר להרחיק את רכבו למקום נסתר; הוא ניסה להסתיר את מעורבותו בתאונה מפני חוקר משטרת ישראל שהגיע למקום; הוא התנהג במהלך חקירתו במצ"ח התנהגות "שמלמד[ת] אף ה[י]א על אשמה" (התנהג בעצבנות, "שידר" לחוקריו "אנטי" והטיח ידיו בשולחן ובקיר), וסירב למסור את פרטיו של חברו לנסיעה, שאמור היה דווקא לסייע לו. בית הדין קמא מצא כלא מהימנות את עדויותיהם בבית הדין של המערער ושל מר ממן. של המערער – משום ש"אינו מפקיד באמירת אמת במסגרת עדותו", ומשום שחלק מדבריו סתר בהזדמנויות אחרות, ועל חלק מגרסתו הראשונית לא שב בבית הדין. של מר ממן – מפני שהיה לו מניע למנוע את גילוי האמת לבל ייפגע המערער, ולבל תיחשף מעורבותו שלו באירועים. מצאנו כי ביתה דין המחוזי ביסס את ממצאיו היטב בחומר הראיות ובהתרשמותו מהעדים שבאו בפניו. לכן אין מקום כי נתערב באיזה ממצאים אלו.

 

ניתוק הטלפון

11. אחת מטענותיו המרכזיות של המערער כנגד ממצאי העובדה של בית הדין המחוזי היית הכי לא הוא שניתק את הטלפון. הערכאה קמא קבעה כי כאשר ניסה מר אותמזגין, אחד מנוסעי ה"דייהטסו", לחייג למד"א, ניתק המערער – הוא ולא אחר- את שיחת הטלפון בכוח. בית הדין המחוזי האמין בעניין זה לעדותו של העד סמ"ר לוי, "שהיה מהימן על [הערכאה קמא] לחלוטין", ושתיאר את המעשה והצביע על המערער (בבית הדין ובתחנת המשטרה) כמבצעו. אירוע הניתוק תואר אף על ידי העדים מר אותמזגין ומר ייתח. סימן הזיהוי שנתן סמ"ר לוי במערער, חולצה כתומה, צוין לגביו אף על ידי העד מר צרפתי בתחנת המשטרה. בית הדין קמא דחה את השגותיו של המערער כי אפשר שמר ממן הוא שביצע את המעשה: עדויות אשר, לפי הנטען, הצביעו על כך, "[]לא היו ברורות, [ו]לא עוררו בנו ספק"; קו ההגנה שלל כליל את ביצוע המעשים ,ולכן לא יכול המערער לטעון כי הם בוצעו על ידי אחר; המערער "אינו מקפיד באמירת אמת במסגרת עדותו"; עדותו של מר ממן נמצאה "[]בלתי מהימנה"; התנהגותו של המערער לאחר התאונה ובזמן החקירה תומכת בהרשעתו; ולמעלה מן הצורך – היה לו מניע לנהוג כנטען בכתב האישום. נציין כי ניתוח הראיות האמור מראה כי, בניגוד לאחת מטענותיו של המערער, דן בית הדין קמא עדותו של כל עד לגופה בנפרד מהעדויות האחרות (אף אם מצא מספר מאפיינים משותפים לחלקן), ניתח כל אחת מהן לפי האמור בה והשווה אותה לעדויות אחרות. כך, למשל, סמ"ר לוי "[]הרשים ... במיוחד, בעדותו המלאה, הכנה ומהימנה" את בית הדין המחוזי, אולם מר אותמזגין "העדיף לנקוט בלשון עמומה"; בית הדין קמא היה ער לקיומן של "סתירות במספר נושאים" בין עדויות העדים השונים, אך לא מצא בהן "כדי לגרוע ממהימנות העדים או מן האפשרות לבסס על דבריהם ממצא"; העובדות ש"עולות בוודאות" מעדויות העדים השונים פורטו ולצד כל אחת מהן שמות העדים המסוימות שמעידים עליה, ולא כצבר עובדות כולל שנמסך על דביר העדים כולם או על דברי כל אחד מהם. הנה כי כן, כל עדות נבחנה לעצמה, ולא מדובר בניתוח עדויות עדי התביעה כמקשה אחת.

12. המערער השיג על קביעתה של הערכאה קמא. ראשית נטען, מר אותמזגין לא ידע לזהות בעדותו בבית הדין מי ניתק את מכשיר הטלפון, ולכל היותר תיארו כלובש מדים; מר ייתח הבחין בעדותו בבית הדין בין המערער לבין מי שניתק את מכשיר הטלפון; ניתוק הטלפון איננו מוזכר באמרתו של מר צרפתי, ודווקא המערער מתואר בה כגורם ממתן במהלך האירוע. שנית, עדותו של סמ"ר לוי עומדת לבדה ונסתרת בעדויותיהם של אחרים, ולכן אין לסמוך עליה בלבד כדי לקבוע ממצא מרשיע כלפי המערער. שלישית, יש להאמין לעדותו של המערער, ולכל הפחות אין להסיק מהעדר מהימנותו כל ממצא שיחזק את גרסת התביעה.

13. בחנו אף אנו את חומר הראיות. מר אותזמגין אמנם לא זיהה מי ניתק את מכשיר הטלפון שלו. במענה לשאלה מה לבש אדם, ענה: "אני חושב מדים אם אני לא טועה. חושב לא בטוח" (פרוטוקול, עמ´ 20, ש´ 21) (כל ההדגשות בפסקה זו הוספו). מר ייתח ציין בעדותו בבית הדין כי "את הדלת פתח אלירן...  ואחד מהנוסעים ברכב השני... ניתק לו את הטלפון" (עמ´ 7, ש´ 34-32). לאחר מכן אישר לשאלת הסנגורית כי אינו יודע מי "סגר לחבר שלך את הטלפון" (עמ´ 11, ש´ 1-2). מר צרפתי לא ציין באמרתו כי המערער ניתק את הטלפון (ת/1). בעדותו בבית הדין לא זכר את מהלך האירועים לאחר התאונה (עמ´ 21, ש´ 2-1) ולא ידע כלל כי הטלפון נותק (עמ´ 22, ש´ 17-16). כפי שציין בית הדין המחוזי, עדים אלה לא זיהו בוודאות את מנתק הטלפון. משום כך "[]עדויות אלה, שלא היו ברורות, לא עוררו בנו ספק, לאור עדותו החד משמעית של סמ"ר לוי". מכאן שאין גם סתירה של ממש בין עדותו של סמ"ר לוי לבין עדויותיהם של אחרים, כנטען על ידי ההגנה. בית הדין המחוזי הבחין בין ציון עובדות ודאיות על ידי העד המהימן סמ"ר לוי לבין העלאת אפשרויות שאינן חד-משמעיות, לכל היותר, על ידי העדים האחרים. החלטתו של בית הדין המחוזי מבוססות על העדפת מהימנותו של סמ"ר לוי, לצד עניינים נוספים, שיפורטו בהמשך, ובכך לא מצאנו טעם ראוי להתערב.14. עוד טען המערער כי העד רס"ר אלקובי, השוטר שהגיע למקום האירוע, שהוא עד אובייקטיבי, לא העיד על פעולות כלשהן של המערער לאחר התאונה או על טענות של נוסעי הרכב כי המערער ביצע איזו מהפעולות המיוחסות לו. אלא שרס"ר אלקובי הגיע למקום האירוע לאחר המעשים המיוחסים למערער, ומהעדר דיווח בפניו אין ניתן להסיק כי המעשים לא אירוע, ודאי לאור העדויות המאוחרות של המעורבים ולאור ממצאי המהימנות שקבע בית הדין קמא.

15. הנה כי כן, נקבע כממצא עובדתי כי המערער הוא שניתק את מכשיר הטלפון של מר אותמזגין. המערער ומר ממן העידו כי כלל לא נותק הטלפון. לעדויותיהם (בכללותן) לא האמין בית הדין. קביעת מהימנות זו, כמו גם הנפקות הראייתי שיש ליתן להתנהגותו של המערער לאחר קרות התאונה, נמצאות בגדרי סמכותה של הערכאה ששומעת את העדים ומחלצת סימני אמת וקביעות עובדתיות מדבריהם ומיתר נסיבות העניין. לאחר בחינת המסכת הראייתית והנמקת הערכאה הדיונית לא מצאנו עילה ראויה להתערב בכך.

 

הצעת הכסף

16.המערער השיג גם על קביעותיה של הערכאה קמא בעניין הפעולות הנוספות שביצע המערער, ושהגיעו לכדי עברת הדחה בחקירה. בית הדין המחוזי ציין כי

"מאן דהוא מן הנוסעים ברכב הפוגע ניגש אליהם והציע להם לסגור את העניין בלי לערב משטרה וביטוח... .

אחד מהנוסעים ברכב הפוגע הציע להם תשלום ... . בהקשר זה הוסיף סמ"ר לוי בפנינו, כי הנאשם נקב בסכום 3000 ₪. לא ברור כי נאמר מפורשות שהתשלום מוצע על מנת שהנוכחים לא יערבו את המשטרה, הגם שניתן היה להבין כך מהקשר הדברים".

17. אליבא דהמערער, מעדויות נוסעי ה"דייהטסו" לא עולה כי הציע להם כסף אם לא ידווחו על התאונה, ולכל היותר, הציע להם כסף, אך לא באיומים, בכפייה או באילוץ. משכך, מסיק המערער, לא ניתן להגדיר את פעולותיו כהדחה בחקירה.

18. ניתוחנו לעיל בדבר קביעות המהימנות של בית הדין המחוזי רלוונטי גם הנה. נוסיף רק כי סמ"ר לוי העיד בחקירתו הנגדית כי המערער פנה אל נוסעי הרכב ו"הדרישה הכללית" שלו הייתה: "אני אתן לכם 3000 ₪ עבור זה שלא נזמין אמבולנס או משטרה" (עמ´ 16, ש´ 30-29). איש מהעדים האחרים לא סתר גרסה זו, והמערער נתלה רק בכך שלא מסרו גם הם דברים כדברים שמסר סמ"ר לוי בעדותו. כידוע, "לא ראינו אינה ראיה" (ע95/04 טור´ יודוב נ´ התובע הצבאי הראשי, פס´ 13 (2006) והמקורות המאוזכרים שם; ע/115/06 רס"ב עזרא נ´ התובע הצבאי הראשי, פס´ 15.3 (2007)). ועדיין נקט בית הדין קמא זהירות יתרה ראויה בביסוס מסקנות מעדותו של לוי לעניין כוונתו של המערער. לאור התרשמותם ומחמת הספק נמנעו שופטי הערכאה הדיונית מלהרשיע את המערער בכך שביצע את המעשה כדי שלא יתפנו להיבדק בבית חולים, משהתרשמו כי הכסף הוצע לתשלום עבור הנזק ל"דייהטסו", כדי לשכנע את יושביו שאינם חייבים לדווח על האירוע לרשויות. משום כך לא מצאנו להתערב אף בקביעותיו אלה של בית הדין המחוזי.

 

סיכום

19. טענותיו של המערער במישור ממצאי העובדה נדחות, אפוא. נעבור כעת לבחינת טענותיו האחרות.

 

החלת דיני השותפות.

20. הואיל ומצאנו את המערער מבצע עיקרי לפעולת ניתוק הטלפון, אין לנו צורך לדון בשאלת אחריותו כשותף לביצוע העברה. אף בית הדין המחוזי לא דן בשאלה זו לעומקה, אלא ציין "למעלה מן הנדרש" כי המערער עדיין אחראי "אפילו חלק מן המעשים היו מבוצעים על ידי חברו". גם לגופו של עניין, אם כן, פעולה משותפת של המערער ושל ממן, שלכל אחד מהם "חלק" משלו בה, איש איש מנסה להשפיע על נוסעי ה"דייהטסו" בדרכו וככוחו – ודאי עונה על תנאי סעיף 29 לחוק העונשין: "חלקם ... בהגשמת התוכנית העבריינית היה מהותי. הם היוו חלק מהגוף העברייני ונטלו חלק בביצוע העיקרי של העבירה. תרומתם לביצוע הייתה ´פנימית´. הייתה להם שליטה פונקציונאלית... על האירוע העברייני ועל התפתחותו" (ע"פ 10357/06 אבו דיב נ´ מדינת ישראל, פס´ 17 (2007)). המבצעים בצוותא הם מי "שהשתתפו בביצוע העבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, ואין נפקא מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם הם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר" (ע"פ 3900/05 מדינת ישראל ´ ארביב, פס´ 4 (2006)). אולם הערה זו היא למעלה מן הצורך, כאמור.

 

מחדלי החקירה

21. המערער טען כי רשויות החקירה כשלו כשלים שונים ובכך פגעו בהגנתו. משום כך, המשיך המערער, יש להניח לטובתו כי באותם עניינים היו מתגלים ממצאים שיביאו לבסוף לזיכויו. המערער ציין בהודעת הערעור את אותם מחדלים: לא נערכו עימותים; הנפגעים ממעשיו לא נחקרו בשנית לאחר שנמסרה גרסתו; לא נערכו מסדרי זיהוי שיביאו לזיהויו של המערער.

22. בית הדין המחוזי מצא "כי החקירה לא התנהלה באופן ראוי", אך פסק כי מחדלי החקירה – אין "בהם לסייע לנאשם" בנסיבות העניין. ראשית, לא קם ספק סביר בשאלת זיהויו של המערער כמנתק הטלפון חרף העדרו של מסדר זיהוי. שנית, אין לקבוע כי העדים היו מנים מעדותם בעימות. מאחר שעדותם הכתובה של העדים במשטרת ישראל הוצגה בפני המערער, לא נפגעה הגנתו של המערער.

לעומת זאת, מאחר שלא נתברר כיצד זומן מר ממן למצ"ח, ומדוע לא הגיע לשם, נמנע בית הדין קמא מלקבוע ממצאים לחובת ההגנה בשאלת כבישת עדותו של ממן.

23. מחדלי חקירה, ככל שהתרחשו, אינם מביאים לזיכוי הנאשם מניה וביה, אלא

"השאלה הבחנת היא האם מחדלן של רשויות החקירה היה כה מהותי, עד כי יש מקום לחשש שמא קופחה הגנתו של הנאשם, בין מאחר שנתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות נגדו ובין מאחר שנתקשה להוכיח את גרסתו ...

...

[]מחד גיסא, בית המשפט יבחן האם התביעה הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה חרף אבדן הראיה האמור; ומאידך גיסא, ישקול האם העדרה של הראיה פוגע בהגנה – כך שטענותיו של הנאשם, על רקע המחדל האמור, מקימות ספק סביר ... . נפקותו של המחדל החקירתי תלויה בתשתית הראייתית הפוזיטיבית הקונקרטית שהציגה התביעה מזה, ובספקות אותם מעורר הנאשם מזה, והבהרנו כי השלכות המחדל החקירתי תלויות בנסיבותיו של הענין הנדון" (עניין יודוב, פס´ 11, 12).

 

האם נפגעה הגנתו של המערער בשל אותם מחדלים שהוא טוען להם?

24. המערער הסכים שייערך עימות בינו ליבן העדים נגדו, אולם עימות לא נערך. בנוסף, לאחר שמסר גרסתו לחוקים, לא עימתו את העדים נגדו עם גרסה זו וביקשו את תגובתם. דא עקא, לא נראה לנו כי נגרם למערער נזק כלשהו בשל כך. ראשית, את כל הטעונת שביקש להטיח בעדים בעצמו (במהלך עימות) או על ידי אחרים (במהלך חקירה משטרתית חוזרת), ראשי היה – ודומה שאכן עשה זאת – להעלות במהלך חקירתם הנגדית. מכאן שהנזק (אם נגרם תוקן). כפי שציין בית המשפט העליון,

"החשש שהעד ימסור גרסת שווא מפלילה מלווה כל חקירה.                           ... קיים חשש שמא הגרסה שנמסרה מונחית על-ידי אינטרסים סמויים שהחוקרים אינם מודעים להם. מכאן תפקידה המרכזי של החקירה הנגדית כאמצעי המסייע להגיע לחקר האמת. בשלב זה ניתנת לנאשם הזדמנות להעמיד את גרסתו של העד במבחן הביקורת, ועליו לנצל זאת כדי לשכנע בטענותיו. בית-משפט זה כבר עמד על כך לפני שנים רבות כאשר קבע, מפי השופט ש´ אגרנט, כי חקירה נגדית בכוחה ´לערער את מהימנות העד, בהוראת[ה], למשל ... כי פעמו בליבו מניעים למסירת עדותו שהם כה נפסדים עד כדי לשלול אמון באמיתות´ ... . מכאן המסקנה, כי ככל שבחקירה היה פגם או קושי, הרי שההליך האדברסרי שהתנהל בבית-המשפט איפשר להגנה לתקן פגמים אלה, או לפחות למזער אותם" (עניין פרג, פס´ 80 פסק דינו של השופט לוי (2008) (ההדגשה הוספה; הציטוט מתוך בג"ץ 124/58 היועץ המשפטי לממשלה נ´ השופט המנהל את החקירה המוקדמת, פ"ד י"ג 5, 23 (1959);ו ראו גם יתר דבריו של השופט אגרנט שם, בעמ´ 24-23).

25. יתרה מזאת, בית הדין מהחוזי קבע מצאי מהימנות ביחס לעדים וביחס למערער לאחר ששמע את כולם – אף לאחר חקירתם הנגדת והעלאת סתירות אפשריות בין דבריהם לבין נתונים אחרים ובין דבריהם לבין עצמם. המערער ומר ממן לא זכו לאמון. דבריו של סמ"ר לוי התקבלו על דעת השופטים. גם לגבי דברי העדים האחרים צוינו ממצאי מהימנות. ממצאי המהימנות, כאמור, מבוססים. לאור ממצאים אלה אנו סבורים כי לא נגרמה פגיעה בהגנתו של המערער. כפי שציין בית הדין לאחורנה:

"יכול שרואי היה לערוך עימות, בפרט מקום שבו התבקשה הסכמתה של המערערת לכך, וזו ניתנה. דא עקא – באי עריכתו לא נפגעו זכויות מוקנות של המערערת, וודאי שגם אם יש לראות בכך ´מחדל חקירתי´, הרי שהוא חסר נפקות של ממש ביחס להכרעת דינה כאשר נקבעו ממצאי עובדה כפי שנקבעו, על-סמך הראיות אשר הובאו בפועל לפני בית-הדין קמא" (ע/103/08 רב"ט ולוב נ´ התובע הצבאי הראשי (2008)).

26. אם הייתה עושיה לצמוח תועלת כלשהי מעימות או מחקירה חוזרת, הרי שמסדר זיהוי – כלל לא מובן לנו טעמו. לא התבקש זיהויו של מבצע ברה עלום; כל המחלוקת עסקה בשאלה מי מבין שניים ביצע את המעשים: המערער או מר ממן. איש אינו טוען כי אדם אחר ביצע זאת או אפילו נכח בזירה. העדים השונים המסר אודות מנתק הטלפון פרטים מזהים מספיקים. סמ"ר לוי אף זיהה את הנאשם בתחנת המשטרה הצבאית (עמ´ 13, ש´ 31-28). במצב דברים זה אין כל רבותא בקיומן של מסדרי זיהוי רשמי.

ההתחשבות בעברו הפלילי של המערער

27. בית הדין המחוזי מצא חיזוק נוסף לממצאי המהימנות שלו בדבר המערער: היה לו מניע לשקר בדמות "עבר תעבורתי מכביד", והיותו "צפוי להתחיל לרצות עונש פסילת רישיון בן שלושה חודשים ימים ספורים לאחר התאונה", שהניעוהו להסתיר את מעורבותו בתאונה דרכים כדי להימנע מתוצאותיה. לטענת המערער בהודעת הערעור המתוקנת, שגה בית הדין קמא בהסתמך על ראיה אסורה זו.

28. כל אותה הסתמכות בפסק הדין קמא על מניע לא הייתה אלא "[]למעלה מן הצורך". אנו סבורים כי פסק דינו של בית הדין המחוזי מבוסס דיו גם בלעדיה, כמפורט עד כאן. אין בלבנו צל של ספק: ההסתמכות על עברו הפלילי של המערער לא "תרמה בפועל להרשעה ... או שנדרשה היא להרשעה" (ע"פ 827/93 מדינת ישראל נ´ פלוני, פ"ד נ(3)2 225, 229 (1996). ראו גם דנ"פ 188/94 מדינת ישראל נ´ אבוטבול, פ"ד נא(2) 1 (1996). לכלל האוסר חשיפת עברו הפלילי של נאשם ראו ע"פ 5972/07 פלוני נ´ מדינת ישראל (2008) (מהם הכלל, הטעמים ביסודו והחריגים לו)). אותו "עבר תעבורתי" שימש כחלק ממסכת הראיות לעניין פרט האישום השלישי (עמ´ 46, ש´ 2-1), שממנו לבסוף זוכה המערער, והרי אות לכך שבית הדין המחוזי שקל את הדברים לגופם, ולא ראה אותם כעדות לאשמתו של המערער בכל שנטען נגדו. למעלה מכך, הנתונים אודות עברו התעבורתי של המערער הוגשו בהסכמתו – ואף על ידי ההגנה (עמ´ 46, ש´ 2-1; עמ´ 51, ש´ 21-18). פרטים אלה הופיעו בדף שהכיל העתקים של שני זכרונות דברים (ס/4), שהגישה הגנה במסגרת חקירתו הנגדית של אחד מחוקריו של המערער אודות התנהלות החקירה במצ"ח: האחד נגע במהלך חקירתו של המערער, והשני – בבירור אודות עברות תעבורה שנרשמו לחובתו. לו אווה בכך המערער, יכול היה להגיש את החלק הראשון לבדו או "להשחיר" פרטים שאינם קבילים בדרך אחרת, אך מטעמיו ביכר להוסיף את החלק השני במלואו. אם הסכים נאשם שייחשף עברו הפלילי, לא תתקבל טענתו בדבר קבלת ראיה פסולה (ע"פ 4348/93 מליקר נ´ מדינת ישראל, פס´ 5(ד)(3)-(4) (1994); ע"פ 9613/04 בן-סימון נ´ מדינת ישראל, פס´ ל"ב (5) (2006)). משום כך נדחית אף טענה זו של המערער.

 

הדחה בחקירה?

29. המערער הוסיף וטען כי העובדות שהוכחו (לטענתו) – הצערה לנוסעי ה"דהייטסו" כי "יסגרו את העניין ביניהם" – אינן מקיימות את יסודותיה של עברת ההדחה בחקירה, שבה הואשם, ומשום כך אין להרשיעו בה. אולם משגרסתו של המערער לתיאור העובדות נדחתה, יש לבחון את מעשיו כפי שהוכחו: המערער ביקש מנוסעי ה"דייהטסו" "שלא לדווח על התאונה, הציע להם תשלום עבור הנזק, שנגרם לרכבם, ופעל לנתק את הטלפון הנייד שברשותם, בעת שניסו ליצור קשר עם הרשויות", כלשון הכרעת הדין של בית הדין המחוזי. נהיר הדבר כי בכך עונים מעשיו של המערער על היסוד העובדתי בעברת ההדחה בחקירה. הרכיב ההתנהגותי של יסוד זה הוא הנעה (שזהה, כך נקבע, לשידול, לחי סעיף 30 לחוק העונשין) או ניסיון להנעה? ההנעה תכליתה לגרום לאחר שלא ימסור הודעה בחקירה, שיחזור בו מהודעה בחקירה מסר, או שימסור בחקירה ודעת כזב; ההודעה יכולה להיות בכתב או בעל פה. ליסוד העובדתי של העברה שתי נסיבות נוספות: חקירה על פי דין, לרבות חקירה שהעושה צפה שתיפתח; ו"אחר", אדם שאותו מניע העונש (רע"פ 7153/99 אלגד נ´ מדינת ישראל, פ"ד נה(5) 729, 756-754 (2001)). היסוד הנפשי דורש שתיים: מודעות של הנאשם כי מעשיו עשויים לגרום לאחר להימנע ממסירת הודעה בחקירה, לחזור בו מהודעה שמסר בחקירה או למסור הודעת שקר בחקירה; ושאיפה שאותו אחר יעשה זאת (שם, בעמ´ 757-756). ההצעה "לסגור את העניין בלי לערב משטרה וביטוח", בלשום בית הדין המחוזי, מעידה כי כוונתו של המערער הייתה למנוע חקירה – כוונה שיש לה מניע, יהא אשר יהא. בית הדין קמא אף מצא כי הנאשם "ידע" שצפויה להיפתח חקירה. לולא סבר שבמעשיו יוכל להשפיע על הנוסעים, כלומר היה מודע לאפשרות זו, לא היה נוקט מעשים אלו. מכאן שהוכחו כל יסודות העברה.

 

סיכום

30. הערעור על הכרעת הדין נדחה, אפוא.

הערעור על גזר הדין

31. המערער השיג לחלופין על העונש שהוטל עליו. משנדחה הערעור על ההרשעה, נעבור לדון בעניין זה.

 

גזר דינו של בית הדין המחוזי

32. בית הדין המחוזי הטיל על המערער עונשים בגין שתי העברות שבהן הורשע, ודן בכל אחת בנפרד. לעניין עברת אי שמירת רווח נשקלו, מחד גיסא, פציעתם באורח קל של ארבעת נוסעי ה"דייהטסו" והנזק הכספי הכבד שנגרם לשני הרכבים. כן צוין לחומרה עברו התעבורתי המכביד של המערער: תשע עברות תנועה, וביניהן אחריות לתאונת דרכים (בנוסף לשתי תאונות דרכים שציין בעדותו), והעובדה שמפקד סמכות רישוי צה"ל החליט "לבטל את רישיונו הצבאי של המערער" למשך חצי שנה בשל ריבוי העברות (ס/6). מאידך גיסא, נשקל חלוף הזמן מאז האירועים.

עו"ד עידן פסח

עו"ד עידן פסח להציג את כל הפוסטים של עורך דין צבאי עו"ד עידן פסח

שימש במהלך שירותו הצבאי כתובע צבאי וכסניגור צבאי בכיר. במהלך שירותו, היה עו"ד פסח מבכירי והידועים שבסניגורים הצבאיים וטיפל ב"כבדים" שבתיקי הסניגוריה, בכל שלבי ההליך לרבות דיוני מעצר, הקראות, טיעונים לעונש ומשפטי הוכחות במגוון הנושאים הפליליים והצבאיים הקיימים. 

השארת תגובה