הקד"צים והעתודה – עבדות בעידן שנות האלפיים

מאמר קצר זה יעסוק בפן המוסרי (או ליתר דיוק, הבלתי מוסרי) של ה"התחייבויות הקשיחות" ושל הדרך המטרידה  בחר הצבא לבצע תכנוני כוח אדם, במסלול הקיים מזה שנים רבות, ומשום מה – טרם קמה זעקה גדולה. עמדת הצבא התפיסה שביסוד ההתחייבות הקשיחה היא פשוטה מאוד, וניתן לצמצמה ל-4 מילים: "אם חתמת אז חתמת!". לגישתו של הצבא, ברגע שמלש"ב חותם על הסכמה להתנדב להתחייבות קשיחה בתום שירות החובה שלו, החתימה מחייבת. ראוי לציין כי מבחינת הצבא שאלת החתימה לא חשובה במיוחד. גם במקרים בהם אבדו טפסי החתימה והצבא לא יכול היה להוכיח את חתימתם של עתודאים / בוגרי קד"צ, הוא הסתפק בעצם הכניסה למסלול כדי להוכיח, לעצמו, כי ישנה הצדקה להתחייבות הקשיחה. היסוד ה"מוסרי" שעומד בבסיס ההתחייבות הקשיחה שונה במקצת לגבי "קד"צניקים" ועתודאים. כשמדובר בקד"צים, שירות הקבע הוא ה"תמורה" שעל הקד"צניק להחזיר לצבא עבור ההכשרה אותה נתן לו הצבא ועבור שיבוצו במקצוע. כשמדובר בעתודה, שירות הקבע הוא התמורה עבור שיבוץ במקצוע האקדמי, ועבור שלל ההטבות אותם מקבל העתודאי בתקופת שירותו. בעיני הצבא, מדובר בהסדר הגיוני וסביר, וגם כאשר בוגר קד"צ או עתודאי מסוים מאוד לא מעונין להמשיך בשירות קבע, מסבירים לו מפקדיו, לעתים קרובות ששירות הקבע הוא "לא כל כך נורא, יש בו הטבות רבות, חברות במועדון ח.ב.ר, שכר סביר וכו´", ולכן, יתכבד בוגר הקד"צ / העתודאי וימתין עד לתום תקופת ההתחייבות. זאת ועוד, הצבא מוסיף וטוען כי מוסד "ההתחייבות הקשיחה" מסייע לו לתכנן את כוח האדם שלו, ליהנות מכוח אדם איכותי, להגדיל את היתרון הטכנולוגי של צה"ל, להיערך מבעוד מועד לעיצוב הצבא של הדור הבא, ועוד שלל פתפותי ביצים, שלמרבה הצער, בעיני אנשים שאינם מכירים את הצבא, עושים רושם רב. עמדתנו לדעתנו, כל מי שסבור שהסדר ההתחייבות הקשיחה הוא חוקי וחוקתי, פשוט אינו מבין מהם זכויות אדם. לפני שנים רבות, היה נהוג במדינות רבות מוסד העבדות. במקומות מסוימים, ובין היתר, בישראל של התקופה התנ"כית, התקיימה עבדות, במקרים מסוימים, רק בהסכמת העבד. העבד הסכים, ולכן, באופן תיאורטי, ניתן היה להגיד לו "אם חתמת אז חתמת!". לא מדובר ברעיון מופרך ואמנם, רעיון זה היה מקובל מאוד שנים רבות. כך, למשל, טענה מקובלת מאוד הייתה כי עבור אנשים מסוימים העבדות מאפשרת להם לכלכל את עצמם ומצילה אותם ממוות ברעב, ועל כן, אין זה מוסרי לאסור על העבדות. או, במילים אחרות, כי "העבדות היא לא נוראית כל כך. מקבלים אוכל בחינם, כסף כיס, קורת גג, וכיו"ב הטבות...". יש לזכור, כי עבור חלק מהעבדים, הייתה העבדות הבטוחה והמוגנת אופציה טובה בהרבה מן החירות, שהייתה כרוכה בחוסר ביטחון וחוסר וודאות. איננו טוענים ששירות בצבא הקבע הוא עבדות של ממש, אבל אם בוחנים את קווי הטיעון של התומכים ב"התחייבות קשיחה" ושל המתנגדים למוסד זה, ניתן לזהות דמיון רב ביניהם. התפיסה הערכית במדינות המערב כיום היא כי ההתחייבות היא לא חזות הכל. אמנם הכלל הוא כי התחייבויות יש לקיים, אך תפיסתנו המשפטית היא כזו, המאמינה כי "תקנת הציבור" אינה מאפשרת לקיים ולאכוף כל התחייבות, כי ישנן התחייבויות שאין זה מוסרי להכיר בהן. המשפט סבור ישנן התחייבויות מסוימות שאין לכבד. אחת מן ההתחייבויות אותן קבע המשפט, בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) כי אין לכבד "התחייבות לעבודה אישית או לשירות אישי". במילים אחרות, לא ניתן לחייב עובד לעבוד אצל מעביד מסוים, אלא לכל היותר, ניתן לחייבו לשלם פיצויים, אם ירצה לעזוב את מקום העבודה בו הוא מועסק. קביעה זו בחוק היא תולדה של הכרעה ערכית כי גם מי שירצה להיות עבד – לא יוכל, אך יותר מכך – אם ירצה מישהו להתחייב לעבוד במקום מסוים בתשלום, יכיר בכך המשפט, אך במידה ויופר החוזה, יוכל המעביד לתבוע פיצויים בלבד, ולא יוכל לדרוש מן העובד להמשיך ולעבוד אצלו. הרציונל שמאחורי קביעה זו נכון ביתר שאת כאשר מדובר בשירות בצבא. בעוד שמעביד כבול בחוקים רבים החוסמים את דרכו לפגוע לעובד, הסנקציה האפקטיבית היחידה הנתונה בידי מעביד שאינו מרוצה מעובדו היא פיטורין. מאידך, בצבא, משמעות השירות פגיעה אדירה בזכויות יסוד של חיילים: בזכות לחירות, לחופש ביטוי, לחופש התאגדות, לחופש קניין, ועוד כהנא וכהנא חירויות יסוד. זאת ועוד, הצבא הוא מקום העבודה הכמעט-יחיד בו יכול מעביד לשלוח את עובדיו לכלא, אם אינם נוהגים כרצונו (!!) בנסיבות אלה, דווקא כשמדובר בשירות צבאי, הרעיון המנחה שמאחורי ההוראה בחוק החוזים האוסרת אכיפת חוזה לתן שירות אישי, נכונה עשרות מונים. ואמנם, אין כל דרך אחרת לנהל צבא, זולת תוך שמירה על המשמעת. הפגיעה בחירויות הפרט היא נדרשת, על מנת לקיים את הצבא, ולכן המשפט מכיר בה, בלית ברירה. אך הפגיעה בחירויות הפרט אינה נדרשת כשמדובר בשירות הקבע. הצבא מסוגל להסתדר היטב בלא שירות קבע כפוי, ולא יתמוטט אם יבוטל מוסד העתודה. להיפך, הצבא רק ירוויח מכך. במילים אחרות, העבדות שרירה וקיימת – במוסד ההתחייבות הקשיחה. אמת – תנאיו הכלכליים של משרת קבע אינם רעים ואינם כשל עבד, אבל הכסף הוא לא הכל!! ישנם אנשי קבע המוכנים לקחת על עצמם מגבלות אלה, ונהנים מכל רגע בשירות הצבאי, אבל אותם מלש"בים שמתחייבים לשרת בקבע כלל אינם יודעים למה הם נכנסים. הם נערים צעירים, אשר לא מכירים את הצבא, מפחדים מאוד מהשיבוץ במסלול ה"רגיל" בבקו"ם, ולוקחים על עצמם התחייבות מבלי להבין כלל מה היא כוללת. האם ניתן ברצינות לומר שנערה בת 18, אשר מקבלת על עצמה התחייבות, למשל, להישאר בצבא גם אם תתחתן וייוולדו לה שני ילדים, מבינה באמת מה המשמעות של משפחה ושל גידול ילדים?! למקרא המשפט שנכתב לעיל יגולל בזקנו הפרקליט הצבאי הראשי ויאמר "בוודאי שהם יודעים...", אז הנה כמה פרטים שאולי יעניינו אתכם:  ·        על פי דו"ח נציב קבילות החיילים משנת 2000, 70% מהעתודאים (!!) אינם מרוצים מן המסלול ולא היו ממליצים לקרוביהם/חבריהם לגשת אליו.

·        על פי אותו דו"ח, חלק גדול מאוד מן העתודאים משובצים בתפקידים אשר זיקתם למקצוע שולית בהחלט, ואשר ה"ניסיון הרב" אותו צוברים בהם העתודאים, אינו שווה דבר.

·        בוגרי קד"צ מופלים לעומת עתודאים בתנאי השירות באופן בלתי מתקבל על הדעת, למרות שמשכי החתימה לשירות קבע של אלה ושל אלה זהים .

·        התסכול של עתודאים ממסלול העתודה הוביל לעשרות קבילות בבקשות להשתחרר משירות הקבע. רובן ככולן נדחו.

·        על פי עמדת הצבא ולדעת הצבא, בהתאם לחוק, יושארו בקבע, בניגוד לרצונם, גם חיילים עם פרופיל 21 רפואי!

·        על פי עמדת הצבא, ולדעת הצבא בהתאם לחוק, יושארו בקבע, בניגוד לרצונם, גם עתודאים שאין כל דרך להוכיח כי חתמו על התחייבות לשירות קבע (גם עתודאים שלצבא אין העתק של חוזה החתימה שלהם לקבע).

אנו קוראים לצבא לבטל את מוסד ההתחייבויות הקשיחות ויפה שעה אחת קודם. הדרך בה על הצבא לנהוג היא אחרת. על הצבא למצוא דרכים אחרות לפתות את אנשיו להישאר בו – בדרך של מתן משכורת גבוהה, עניין מקצועי, מסלול קידום ברור. הצבא יכול וצריך להיות אופציית עבודה אטרקטיבית, וישנן יחידות בהן הצבא הוא בהחלט אופציית עבודה אטרקטיבית. על הצבא לשאוף להשתפר ולרצות להיות אבן שואבת לאנשים טובים, ולא לכפות על אנשים טובים להישאר.