גילוי דעת – די לרישום הפלילי!

מזה כעשר שנים, דנים הפרקליטות הצבאית, משרד המשפטים, לשכת עורכי הדין, ועוד שלל גורמים, בנושא הרישום הפלילי במערכת הצבאית. מתקיימים דיונים. הצעות חוק מוצעות. ושוב מתקיימים דיונים. ושום דבר. מערכת המשפט הצבאית אינה מתוכננת לצורך התמודדות עם גילויי עבריינות. התפיסה אשר מנחה את המערכת מזה שנים רבות היא כי היות והצבא הוא גוף בעל מטרה ברורה, שמירה על ביטחון המדינה, עליו להתנהל במשמעת נוקשה, ולטפל בכל גילוי עבריינות ביד קשה. על מרבית החיילים המורשעים בבתי הדין הצבאיים מוטל מאסר בפועל. עם זאת, תוצאה אגבית של ההרשעות של רוב רובם של החיילים המועמדים לדין היא רישום פלילי, רישום אשר לא נמחק באופן מוחלט לעולם, ואשר צפוי במשך שנים ארוכות לפגוע בסיכוייהם של אותם חיילים לעסוק במקצועות מסוימים, להתקבל לעבודה, ולהתקדם בחיים. רוב רובם של החיילים המועמדים לדין בבתי הדין הצבאיים אינם עבריינים. מרבית התיקים הם תיקי עריקות, שהיא עבירה בעלת אופי צבאי, ולא פלילי. חלק ניכר מן התיקים האחרים הם תיקי העוסקים בשימוש בסם מסוכן מסוג קנאביס. ברבים מתיקים אלה לא היה מוגש כתב אישום כלל אילו היו מתנהלים במערכת האזרחית. גם במקרים בהם מועמדים חיילים לדין בתיקים "פליליים" יותר, עבירות גניבה בצבא, תיקי תקיפה ואלימות, ותיקים אחרים מסוג זה - מדובר לרוב בחיילים שזוהי להם העבירה הראשונה. לעתים קרובות, נובעות עבירות אלה ממצוקות קשות, כלכליות או אחרות, ורוב רובם של המקרים החיילים העומדים לדין הם לא עבריינים מועדים, ואינם צפויים לשוב ולעבור עבירות נוספות. מערכת המשפט האזרחית השכילה, לפני שנים רבות, לאזן בין השיקול שב"סגירת החשבון" עם העבריין לבין הצורך לעודד את שיקומו. בתי המשפט לנוער, למשל, המטפלים גם הם בנערים צעירים, לעתים, זמן קצר לפני גיוסם, נותנים משקל מכריע לאינטרס השיקומי, ובהצלחה רבה. בין היתר, במקרים בהם סיכויי השיקום טובים, מוסמכים בתי המשפט במערכת האזרחית לקבוע כי אדם אשר ביצע עבירה יהיה חייב לשאת עונש, אך להימנע מהרשעתו, ובכך, לא לפגוע בסיכויי השיקום העתידיים שלו. במקרה כזה, ישנו "רישום פלילי" מינימלי הנמחק במרבית המקרים לאחר 5 שנים. מערכת המשפט הצבאית לא כוללת מנגנון מקביל. לתביעה הצבאית שיקול דעת, אמנם, לייחס לחיילים סעיפי אישום "כלליים" שאינם נושאים רישום פלילי, אך מרבית גורמי התביעה שרויים בקונספציות תקיפות מאוד, וברוב המקרים, אינם מסכימים "לוותר" על הרישום הפלילי. בעבר, ההלכה הייתה כי לבתי הדין הצבאיים אין שיקול דעת לקבוע כי הרשעה בעבירה לא תישא רישום פלילי. בשנים האחרונות, רמזו בתי הדין הצבאיים במספר פסקי דין רמזו כי ייתכן וירימו את הכפפה, אך בינתיים, טרם החלו לנהוג כך, ולמעשה - בכל מקרה בו הוכחה עבירה בסעיף הנושא רישום פלילי, הרשיעו את החייל באותו סעיף. המקרים המובהקים ביותר הם עבירות של שימוש חד-פעמי בסם מסוכן מסוג קנאביס ("גראס" או "חשיש"). איש אינו מקל ראש בשימוש בסמים בצבא, ואין כל מחלוקת על הצורך בענישה בגין עבירות אלה. אם הענישה הקיימת אינה מספיקה על מנת להרתיע חיילים מעבירות אלה, על התביעה הצבאית לנסות ולשכנע את בתי הדין להעלות את רף הענישה. אך בפועל, הענישה על עבירות אלה היא מינימלית והעונש האמיתי הוא הרישום הפלילי - הפגיעה העצומה בעתידם של חיילים שאינם עבריינים. מחקרים סוציולוגיים רבים הוכיחו כי הרישום הפלילי יוצר תגית הגורמת לחברה לראות אדם שהורשע בעבירה כעבריין, אך חשוב מכך - היא גורמת גם לאותו אדם עצמו לראות את עצמו כעבריין. וכך, חייל המורשע בעבירת סמים קלה, אשר לא היה הופך לעבריין לעולם, יכול שלא למצוא עבודה בשל כך, להרגיש כעבריין, ולהידרדר, חלילה לעבריינות אמיתית. נבואה שמגשימה את עצמה. בשורה של עתירות לבג"צ ניסו חיילים באמצעות סניגוריהם לתקוף את מדיניות התיוג הפלילי בעבירות מסוג זה. בית המשפט העליון הביע פעם את פעם את דעתו שמדיניותה של הפרקליטות הצבאית לייחס סעיפים הנושאים רישום פלילי בעבירות אלה עומדת עומדת אולי ברף הסבירות, אך רק בקושי רב. הדרך הנכונה לפתור את הבעיה היא בשינוי החוק הקיים. מתן שיקול דעת לשופטים לקבוע כי עבירה לא תישא רישום פלילי או שתישא רישום פלילי "מופחת" היא הפתרון המתאים. אם יסבור השופט כי שיקולי השיקום מצדיקים שלא להרשיע חייל בעבירה, יוכל להימנע מהפגיעה בעתידו, תוך שהוא מטיל עליו עונש הולם על מעשיו. למרבה הצער, במשך שנים על גבי שנים נהרסים חייהם של אלפי חיילים, בשל הביורוקרטיה והעצלות שבה מתנהלים הליכי החקיקה בעניין חשוב זה. הגיע העת לשנות זאת.