צבירה ופדיון ימי חופשה

ועדת ערר לפי חוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל                                                                         

ועדת ערר לפי חוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל                                                                         
וע׳ 4/11

בעניין:

1.  רס״ם א. פ.

2.   רס״ב י. ס.

נגד

צבא ההגנה לישראל

פסק דין

השופט(בדימ') משה רביד הרקע העובדתי

1.            עניינו של הערר בטענת העוררים כי החלטת הגורמים המוסמכים בצה״ל, הדוחה את בקשתם לצבור ולפדות רטרואקטיבית ימי חופשה, מקורה בטעות בדיווח של גורמי השלישות אשר לא דיווחו על צבירת ימי חופשה בשנים הרלוונטיות ובקשיים פרוצדוראליים של רשויות הצבא. עורר מס׳ 1 טוען לצבירת ימי חופשה בשנים 1995,1989 ו־ 1996, ואילו עורר מס׳ 2 טוען לצבירת ימי חופשה בשנים 1992 ו-1994. ביום 13.2.2011 הגישו העוררים, באמצעות בא כוחם, את הערר שבפנינו שבו עתרו לקבלת תשלום בגין צבירה, לטענתם, של ימי חופשה בשנים עברו.

לטענת העוררים יש לזכותם בימי חופשה, עבור השנים הרלוונטיות - הואיל, ולאור חלוף הזמן, אינם זוכרים במדויק את מספר ימי החופשה אשר להם היו זכאים - בערך של כל ימי החופשה המגיעים בשנה למשרת קבע בצה״ל או לחילופין בערך של מספר הימים אשר היו אמורים להיות צבורים במערכת.


ביום 27.3.2011 הגיש ב״כ המשיב, בתגובה לכתב הערר, בקשה לסילוק על הסף וכתב תשובה. טענת המשיב הינה, בין היתר, כי יש לדחות את הערר מחמת התיישנות, שיהוי, נזק ראייתי והעדר עילה ולגופו של עניין, הכל כפי שיפורט להלן.

2.            מכתב התשובה שהגישו ב״כ המשיב, למדנו, כי הוקמה ועדת חקירה בנושא אישור רטרואקטיבי לצבירת חופשה טרם שנה״ע 1997 (מש/3, להלן - דוח הועדה), במיוחד לברור נושא צבירת חופשות בדיעבד לפני שנת 1997. הועדה הוקמה בהחלטה של ראש אכ״א בהמלצת הפצ״ר. במסגרת דיוני ועדת החקירה נבחן גם עניינם הפרטי של העוררים.

3.            לטענת ב״כ המשיב, נגוע הערר בהתיישנות הואיל ועילת התביעה התגבשה לפני למעלה מ־13 שנה נכון ליום הגשת הערר, ולא הייתה מניעה לתבוע בגינה במהלך כל השנים. כמו כן, טוען ב״כ המשיב כי הערר סובל משיהוי: למרות שבתלושי השכר שקיבלו העוררים לא צוינה זכאותם לימי החופשה בשנים הרלוונטיות, לא פנו הללו לרשויות לשינוי ולתיקון הרישום. העוררים היו מודעים לימי החופשה הצבורה העומדים לרשותם, ופדו אותם מעת לעת, במהלך השנים.

בנוסף, נטען ע״י ב״כ המשיב, כי יש למחוק את הערר מחמת העדר עילה, שכן העוררים לא הוכיחו פגם בהחלטת הגורמים המוסמכים בצה״ל! לא הצביעו על כך כי מלאו אחר התנאים הקבועים בפקודת מטכ״ל 36.0401 ״חופשות משרתי קבע״ (להלן ־ ״פקודה 36.0401") לצבירת ימי חופשה, אלא הסתפקו בטענה כי אינם זוכרים את מספר ימי החופשה שנטלו באותן השנים.

על כל אלה מוסיף ב״כ המשיב, כי יש לדחות את הערר גם לגופו של עניין, הואיל וההחלטה לדחות את בקשת העוררים לצבירת ימי החופשה, התבססה על מסקנות דוח הועדה שהוקמה במיוחד על מנת לקבוע ממצאים, להסיק מסקנות ולהמליץ בפני ראש אכ״א המלצות לטיפול בנושא תביעות רטרואקטיביות לאישורי חופשה לפני שנת 1997, השיקולים לפיהם יוכרעו הבקשות והתנהלות הצבא והגמלאים במשך השנים על־פי ראיות קונקרטיות, ולבחון את ההוראות והנהלים בנושא זה ולהסדרתם. המסקנות וההמלצות בדוח הועדה, אומצו על־ידי ראש אכ״א בהחלטה מחודש דצמבר 2010 (ראו מש/4).

ההליכים בפני הועדה

4.            ביום 11.5.2011, התקיים בפנינו קדם דיון אשר במסגרתו אפשרנו לב״כ העוררים, לאחר שהציג את הטענות שבכתב הערר, להגיב בכתב לבקשה לסילוק על הסף שהגיש ב״כ המשיב.

ביום 24.5.2011, הגיש ב״כ העוררים את תגובתו לבקשה לסילוק על הסף. ב״כ העוררים טען, בין היתר, כי טענת ההתיישנות לא נטענה בהזדמנות הראשונה - עוד במועד שפנו העוררים לרשויות צה״ל בשנת 2009 ומשכך מנוע ב״כ המשיב מלטעון טענה זו כיום; כי מאחר וראש אכ״א מוסמך לאשר תביעות משנים קודמות - והיו תקדימים לכך ־ אין התיישנות דיונית וכי קבלת טענה זו גוררת אחריה הפליה פסולה הואיל וישנם חיילים בשירות קבע אשר שולמו להם ימי חופשה צבורה שלא נוצלו בתקופת שירותם בצבא בגין שנים רחוקות בכפוף לתצהיר שהגישו אשר התייחס לשנים רלוונטיות שלהן הם טענו. עוד טען ב״כ העוררים, כי החלטת ראש אכ״א ניתנה בחודש דצמבר 2010, חודשיים לאחר שהעוררים פנו לבג״ץ ולכן כבר אז נעצר מרוץ ההתיישנות.

לטענת השיהוי השיב ב״כ העוררים, כי ברגע שבו נודע לעוררים על קיפוחם, פנו לגורמים המוסמכים בצה״ל וכן לנציב קבילות חיילים; כי האחריות ״לסגור״ את מאזן החופשות, הינה על משרד הביטחון, שלא עשה כן, וכי בכל מקרה היה צורך, שהרשויות לא מלאו אחריו, ״לסגור״ את הרישום הנוגע לזכויותיהם של העוררים מפני שהיחידות בהן שירותו נסגרו מבחינה רישומית בשל קיצוצים, וגם לא יידעו את משרתי הקבע על הבעיות ברישום החופשות. העוררים פנו, מיד לכשנודע להם על החוסר ברישום של ימי חופשותיהם, לרמטכ״ל, לראש אכ״א, לנציב קבילות החיילים, ולגורמים נוספים בצבא.

אשר לטענה להעדר העילה, הגיב ב״כ העוררים, כי די באי תשלום ימי החופשה הצבורה שלא נוצלה, כדי לבסס עילה, וכי מאחר ומדובר בתקלה שמקורה במערכת הצבאית, הנטל עובר אליה להוכיח כי לא התרשלה ופעלה לפי הנהלים.

ביום 9.6.2011, הגיב ב״כ המשיב לטענות ב״כ העורר וטען, בין היתר, כי לעוררים אין תשובה עניינית לטענות שהועלו בעניין המידע שהיה קיים בתלושי השכר ועל פיו לא היו זכאים לחופשה צבורה בשנים הרלוונטיות; שהעוררים לא פעלו לשינוי הרישום בתלושי משכורת, ושלפי מסקנות דוח הועדה לא יאושרו עוד בקשות לצבירה רטרואקטיבית של חופשות המתייחסות לתקופה העולה על 7 שנים ממועד הבקשה. עוד נטען, כי טענת ההתיישנות הועלתה בהזדמנות הראשונה בפני ערכאה שיפוטית וכן באמצעות החלטת הגורם המוסמך מיום 17.11.2010 (מש/13), כי טענת ההתיישנות בוססה על חלוף פרק זמן מעבר לשבע שנים, של השנים שלטענת העוררים היו זכאים לחופשה צבורה, וכי ממצאי דוח הועדה ומסקנותיה הוחלו, באמצעות החלטת ראש אכ״א מדצמבר 2010, על כל מי שפנה לראש אכ״א ובדיקת פנייתו הוקפאה, והעוררים ביניהם.

גם את טענת ההפליה יש לדחות. כאשר התבררו הממצאים העובדתיים בדוח הועדה, ומסקנותיה אומצו על־ ידי ראש אכ״א, לא אושרו עוד בקשות לצבירה רטרואקטיבית של חופשה צבורה המתייחסות לשנה הקודמת, בלמעלה משבע שנים ממועד הבקשה.

5.            לאחר שקראנו בעיון את טענות הצדדים, אנו מחליטים כי דין הערר להידחות מחמת העדר עילה, כפי שיפורט להלן.

מחיקת תביעה מחוסר עילה

6.            תקנה 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ״ד-1984 (להלן -התקנות) מסמיכה את בית המשפט למחוק כתב תביעה אם איננו מגלה עילה. כך נאמר מפי השופט ריבלין(כתוארו אז) בע״א 3510/99 ולעס נ׳ אגד - אגודה שיתופית לתחבורה בישראל, פ״ד נה(5) 833,828 (2001) :

״תקנה 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ״ד-1984 (להלן התקנות) מסמיכה את בית-המשפט לצוות על מחיקת כתב התביעה כאשר זה אינו מראה עילת תביעה. בית המשפט יפעיל את סמכותו על־פי תקנה זו אך ורק כאשר ׳...ברור ונעלה מכל ספק הוא, שעל יסוד העובדות שטען להן לא יוכל התובע לזכות בסעד שביקש...׳(י׳ זוסמן סדרי הדין האזרחי מהדורה שביעית, בעמי׳ 384 (1995) (להלן - זוסמן). בית המשפט, בבואו למחוק כתב-תביעה מחמת חוסר עילה, ינהג אפוא משנה זהירות, ודי באפשרות קלושה שהתובע יזכה בסעד המבוקש על ידיו כדי שבית-המשפט יימנע ממחיקת התביעה על הסף״.

ובפסיקה קודמת, בע״א 76/86 ך״ר יוסף פיינשטיין נ׳ ה. ש. מלונות בע״מ, פ״ד מג(3) 124, עמוד 128, אמר השופט מלץ(1989) :

״הלכה פסוקה היא כי אין למחוק תביעה על הסף מפאת חוסר עילה, מקום שקיימת אפשרות, אפילו קלושה, שהתובע יצליח בתביעתו.... לצורך בחינה זו על בית המשפט להניח, כי ׳עלה בידי התובע להוכיח את כל אשר טען בכתב התביעה׳

.. כולל המסמכים בנספחים לה.״

(ראו גם ע״א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע״מ נ׳ מיכה צח הברה לקבלנות כללית בע״מ, לא פורסם

(4.6.2007)       ; רע״א 1383/07 הבית שמעון צרפתי בע"מ נ׳ שתולים מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע״מ, לא פורסם(14.4.2010).

המטרה של מחיקת כתב תביעה שאינו מגלה עילה היא למנוע הליכי סרק, הטרדת בעל הדין שכנגד והעמסה על יומן בית המשפט. השימוש בסמכות זו ייעשה במקרים נדירים ובמשורה, שאחרת נמנע מאדם את יומו בבית המשפט ותפגע זכותו החוקתית - זכות הגישה לבית המשפט (ראו ע״א 2452/01 אוון נ׳ מגדל הברה לביטוח בע״מ, פ״ד נח(1) 584-582,577 (2003) ; ע״א 733/95 ארפל אלומיניום בע״מ נ׳ קליל תעשיות בע׳׳מ,


פ״ד נא(3) 577, 629 (1997); ע״א 3115/93 יעקב נ׳ מנהל מס שבח מקרקעין, פ״ד נ(4) 549, 560-559, 563 (1997).

נבחן, אפוא, את טענות העוררים והאם, בהנחה שטענותיהם יוכחו, הם יזכו בסעד במבוקש בערר.

  

התיישנות הפן העובדתי

7.             לטענת המשיב, עד שנת 1997 תחום החופשות היה ממוכן באופן חלקי בלבד. רישום החופשות נעשה באופן ידני ביחידות ודווח רק אחת לשנה לגורמי השלישות, שהזינו את הנתונים למערכת הממוכנת. פקודת מטכ״ל 36.0414, סעיף 36, כנוסחה באותה עת, קבעה כי הדיווח למקשל׳׳ר ייעשה אחת לשנה ויפרט את מספר ימי החופשה שצבר החייל בשנה החולפת. במילים אחרות: הזנת הנתונים נעשתה רק מקום בו עמדו למשרת הקבע ימי חופשה אותם היה רשאי לצבור. במערכת ההזנה היו שלושה סוגי נתונים: (1) ערך פוזיטיבי - מספר ימי החופשה הצבורה העומדים לזכות משרת הקבע; (2) ערך ״0״ - לא קיימת זכות לצבירת ימי חופשה;(3) ערך חסר - אין רישום של מספר הימים (בין כמספר חיובי ובין כערך אפס). שנה זו מכונה בעגה הצה״לית כ"שנה פתוחה״. כמות הדיווחים עד שנת 1997 מסוג ״ערך חסר״ עמדה על כ-400/0, בעוד שכמות הדיווחים לאחר שנת 1997 עמדה על 50/0 בלבד. בתלושי השכר החודשיים בתקופה הרלוונטית מופיעים מספר ימי החופשה הצבורים שעומדים לזכות משרת הקבע עבור כל שנות שירותו שאושרו לצבירה וטרם נוצלו. נתון זה התעדכן אחת לשנה. משנת 1997 חל שינוי באופן הדיווח. המערכת הפכה למערכת מקוונת והחל משנה זו, גם אם לא עמדו לזכות משרת הקבע ימי חופשה לצבירה, נרשם ברחל ביתך הקטנה כי זכאותו לחופשה הינה 0.

בעבר, עד שנת 1997, היה נהוג כי במקרים בהם היה דיווח של ״ערך חסר״ הצהיר בפני עורך דין משרת הקבע, שהגיע למעמד של פרישה לגמלאות, על ניצול ימי חופשה עבור אותן שנים ועל החופשה שאותה היה זכאי לצבור. בהתאם להצהרה זו נפדו ימי חופשה. נוהל זה חרג מפקודה 36.0401, סעיף 32. אי לכך פורסמה ביוני 2009 איגרת רמ״ח פרט בנושא שהבהירה את הנוהל המחייב הקמת ועדת חקירה בטרם שיינתן אישור בדיעבד של ימי חופשה צבורה ואת התנאים למן האישור האמור. לאחר פרסום האיגרת התברר כי קיים קושי לבחון את הבקשות לאישור בדיעבד של חופשות צבורות נוכח חלוף הזמן והיעדר תשתית ראייתית מספקת והקושי להסתייע בארכיון צה״ל.

8.            יודגש, כי הנתונים שבכתב התשובה מבוססים על דוח הועדה אשר אינו קביל כראיה (סעיף 538 לחוק השיפוט הצבאי, התשט״ו־1955; בג״ץ 844/06 אוניברסיטת היפה נ׳ פרופ׳ עוז, לא פורסם(14.5.2008) ; ע״א 8943/06 יוחנן נ׳ סלקום ישראל בע״מ, לא פורסם (18.12.2009)). בנסיבות אלה, לו נטל העברת ראיות (להבדיל מנטל השכנוע) היה עובר למשיב היה עליו להוכיח בפנינו את הנתונים שבדוח הועדה.

יחד עם זאת, אין להתעלם מתלושי המשכורת של העוררים שבהם ישנו פרוט של ימי חופשה צבורה, יתרת ימי חופשה צבורה ופדיון חופשה צבורה(ראו מש/6, מש/7, מש/10 ו-מש/11).

9.            העוררים טוענים, לעומת זאת, כי לא ידעו שקופחו בצבירת חופשותיהם ולא ידעו כי בשנים מסוימות היו זכאים לחופשה, אך אין הם יודעים את מספר הימים שעמדו לזכותם. בטענה זו לא סגי. אין העוררים מתייחסים בכתב הערר לשאלה האם טעותם הייתה סבירה, כאמור בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי״ח-1958 (להלן - חוק ההתיישנות). אם טעותם אינה סבירה אין מקום לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

הפן המשפטי

10.         כאמור, אנו מכירים בזכות הגישה לבית המשפט כזכות מהמעלה הראשונה. אך אין לדרוש מנתבע שישמור את המסמכים שברשותו לעולם ועד, שמא ביום מן הימים תוגש נגדו תביעה. בנוסף, ככל שהזמן חולף, אנשים נוטים לשכוח את שאירע ואם מדובר בגוף ציבורי יש להניח כי מי שטיפל בעניינו של האזרח עבר לתפקיד אחר או פרש מאותו גוף מינהלי. אנשים שבידיהם ראיות ומסמכים יכולים לעבור מהעולם. גם אין זה מתפקידו של בית המשפט לעסוק בעניינים שאבד עליהם הכלח.

בע״א 165/83 בוכריס נ׳ דיור לעולה בע״מ, פ״ד לח(4) 559,554 (1984), אומר השופט ברק(כתוארו אז):

״דיני ההתיישנות באים ליצור איזון עדין בין האינטרס של המזיק הפוטנציאלי לבין האינטרס של הניזוק הפוטנציאלי, תוך שמירה על אינטרס הציבור כולו.

הגינות כלפי המזיק משמעותה מחייבת להגיע לזמן, שבו יוכל המזיק לשחרר עצמו מסכנתה של תביעה. אין לדרוש ממנו שמירת ראיות לזמן בלתי מוגבל, מה גם שבמשך הזמן הדברים אובדים ונשכחים... הגינות כלפי הניזוק משמעותה אפשרות הניתנת לו להכין תביעתו כראוי ולתבוע על נזקו. האינטרס הציבורי הוא, שזמנו המוגבל של בית המשפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה, וכי בתי המשפט לא יעסקו בדברים שאבד עליהם הכלח.״

בע״א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ׳ הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ״ד נז(5) 444,433 (2003), אומרת השופטת פרוקצ׳יה:

״תכלית מוסד ההתיישנות היא לתחום גבולות של זמן להגשת תובענות תוך יצירת איזון בין אינטרס הנתבע הפוטנציאלי לאינטרס התובע הפוטנציאלי ושמירה על

עניינו של הציבור (ע״א 165/83 בוכריס נ׳ דיור לעולה בע״מ, שם, בעמ׳ 559-558).

עניינו של התובע מחייב כי יינתן לו מרווח זמן מספיק להכין את תביעתו ולהגישה, ותינתן לו שהות במקרים מתאימים למצות אפשרות השגת הסדר מוסכם לפתרון המחלוקת מחוץ לכותלי בית המשפט. עניינו של הנתבע מחייב כי משך התקופה שבה יהיה חשוף לסכנת תביעה יהיה מתוחם ומוגבל, ואין לצפות כי יידרש לשמור על ראיותיו לזמן בלתי מוגבל; האינטרס הציבורי מחייב מצד אחד, כי תינתן לתובע שהות לעשות לפתרון הסכסוך מחוץ למערכת השיפוט. מצד אחר, יש עניין ציבורי בקביעת תקופת התיישנות להגשת תביעות כדי שבתי המשפט לא יעסקו בעניינים שעבר זמנם ויתמקדו בבירור בעיות השעה. ביסוד ההתיישנות איזון בין אינטרסים לגיטימיים של גורמים שונים, ותוצאת האיזון משתקפת בהסדרי ההתיישנות כפי שנקבעו בחוק.״

ובע״א 2387/06 פלונית נ׳ טבע תעשיות פרמצבטיות בע״מ לא פורסם(31.8.2008), אומר השופט ג׳ובראן:

״שאלת האינטרסים המתחרים העומדים בבסיס חוק ההתיישנות וכנגדו, נידונה רבות בפני בית משפט זה. היטיב כבוד המשנה לנשיא מ׳ חשין לנסח את הטעמים העיקריים התומכים את יסודה של דוקטרינת ההתיישנות:

׳כפי שנפסק לא אחת, שלושה טעמים הם שבאפקט הסינרגטי שבהצטברותם יוצרים את דוקטרינות ההתיישנות: מצידו של הנתבע - היעלמם של עדים והקושי לשמור זמן רב על ראיות; מצידו של התובע ־ השהיה ארוכה בהגשתה של תובענה מדיפה ריח של ויתור ומחילה; ומצידו של הכלל ־ טובת הציבור היא שבתי־

המשפט יעסיקו עצמם בנושאי היומיום ולא בנושאים שאבד עליהם הכלח. ראו,

למשל: ע״א 158/54 דה בוטון ואח׳ נ׳ בנק המזרחי בע״מ ואח׳ פ״ד י (1) 687 (השופט זילברג) (1956); יהושע ויסמן, ׳ההתיישנות והמדינה׳, משפטים י״ד (תשמ״ד/מ״ה־1984/85) 3 , ע״א 3602/97 נציבות מס הכנסה ומס רכוש - משרד האוצר, מדינת ישראל נ׳ דניאל שחר פ״ד נו(2) 297, 325 ואילך ....׳ (ראו, ע״א 5964/03 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז״ל נ׳ עיריית פתח תקוה לא פורסם,

16.2.2006) בפסקה 7 לפסק דינו של המשנה לנשיא)״

(ראו גם דברי השופטת פרוקצ׳יה בע״א 9413/03 אלנקווה נ׳ הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, (לא

פורסם, 22.6.2008)).

11.        סעיפים 6,5,3 ו-8 לחוק ההתיישנות קובעים:

               3.     ״אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה.״

              5.         "           התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא -

              (1)   בשאינו מקרקעין - שבע שנים;

                      (2)    ..."

              6.   ״תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה.״

    8.    ״נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה״.

תקופת ההתיישנות מתחילה להימנות, בדרך כלל, מיום שיש בידי התובע ״כח לתבוע״, כדברי השופטת פרוקצ׳יה בע״א 9413/03, שם:

״המבחן המקובל לבירור קיומה של ׳עילת תובענה׳ לצורך התיישנות מחייב, קודם לכל, את קיומם של המרכיבים הנדרשים לגיבוש העילה על פי הדין המהותי. אולם לצורך ההתיישנות, עשוי מבחן זה לחייב קיומם של נתונים נוספים, אשר התקיימותם מהווה תנאי מוקדם ליכולתו של בעל הדין לפנות לערכאות, ולממש בפועל את זכות התביעה הנתונה בידו. שילוב מרכיבי התביעה הנדרשים לצורך גיבוש העילה בדין המהותי, ביחד עם אותם נתונים נוספים המכשירים את אפשרות פנייתו בפועל של התובע לבית המשפט, יוצרים את ׳כח התביעה׳ שבידו,

אשר עם היווצרותו, מתחיל מניין ההתיישנות לפעול. ׳כח תביעה׳ כאמור, פירושו קיום אפשרות ממשית להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש, באם יעמוד התובע בנטל ההוכחה העובדתי, ובנטל הביסוס המשפטי של תביעתו״.

בד״נ 32/84 עיזבון וויליאמס, פ״ד מד(2) 265, 271 (1990), אומר השופט ברק(כתוארו אז):

׳״עילת התובענה היא מסכת העובדות המהותיות המזכות את הנושה (התובע) בקיום החיוב של החייב(הנתבע)... י׳ זוסמן, סדרי הדין האזרחי(אמינון, מהדורה 5,  בעריכת ש׳ לוין, 1988) 121). ה"יום שבו נולדה עילת התובענה" הוא אפוא  היום, בו מתגבשות העובדות המהותיות, המזכות את הנושה(התובע) בקיום החיוב כלפיו על-ידי החייב (הנתבע)... מיום זה מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ. אילו הגיש התובע אותו יום תביעה לבית-משפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות, היה זוכה בפסק-דין״.

לכלל זה ייתכנו חריגים (ראו פסק דינה של השופטת ארבל בע״א 5964/03 עיזבון ארידור נ׳ עיריית פתח תקוה, פ״ד ס(4) 510-503,437 (2006).

12.         העורר 1 טוען כי חופשתו הצבורה שהוכרה אינה כוללת את השנים 1989, 1995, 1996 והעורר 2 טוען כי חופשתו הצבורה שהוכרה אינה כוללת את השנים 1992 ו-1994, ולכן לא קיבלו פדיון חופשה עבור שנים אלו. עוד מוסיפים העותרים כי אינם זוכרים במדויק את מספר ימי החופשה הצבורים שעמדו לזכותם בשנים אלה. כאמור, המשיב טוען לשיהוי והתיישנות. העוררים הגיבו כי אין מקום לעורר טענת התיישנות ,שכן ראש אכ״א מוסמך לאשר בדיעבד תביעות לשנים קודמות. עוד טענו העוררים כי טענת ההתיישנות, שהיא טענה פרוצדוראלית לא נטענה בהזדמנות הראשונה ומכל מקום, החלטת ראש אכ״א ניתנה בדצמבר 2010 ולכן אין מקום לטענת התיישנות.

אמנם סעיף 3 לחוק ההתיישנות קובע שטענת התיישנות יש לטעון בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התביעה, אך בע״א 9245/99 ויינברג נ׳ אריאן, פ״ד נח(4) 785-784,769 (2004), קבעה השופטת פרוקצ׳יה, כי:

״ישנם מצבים שבהם נדרש בעל דין להעלות טענת התיישנות עוד בהליכים הקודמים להגשת כתב הטענות, ואם ניתנת לו הזדמנות לעשות כן והוא מחמיץ אותה, תאבד זכותו להעלותה... פרשנות זו (של חשיבותה של זכות הגישה לערכאות ומניעת סגירת דלתות בית המשפט בשל קבלת טענה דיונית של התיישנות) משפיעה גם על היקף תחולתו של כלל ׳ההזדמנות הראשונה׳ שבסעיף 3 לחוק ההתיישנות, דווקא בכיוון הרחבה של משמעות מונח זה באופן שייתפסו ברשתו מצבים שונים, אף מוקדמים להגשת כתבי הטענות, שבהם ניתנה הזדמנות לבעל דין להעלות טענת התיישנות, ואם לא ניצל אותה יחמיץ את המועד להעלותה״.

אכן, דוח הועדה אינו קביל כראיה, כשלעצמו, אבל, ממנו אנו למדים שהטענה שתביעת העוררים התיישנה הועלתה על המדוכה. הועדה הקדישה פרק נכבד בדוח כדי להתמודד עם השאלה אם יש מקום להעלות את טענת ההתיישנות והשיבה על כך בחיוב. לפיכך יש לדחות את הטענה כי טענת ההתיישנות הועלתה לראשונה רק בפנינו.

ראש אכ״א אימץ את ההמלצות בדוח הועדה וקבע כי יש לדחות את התביעות לתשלום חופשה צבורה בשל התיישנות התביעה. הודעה על ההחלטה נשלחה לעורר 1 ביום 10.11.2010 (המכתב צורף להודעת הערר) ולעורר 2 הודע על כך ביום 17.11.2010 (מש/13).

לאור האמור, יש לדחות את הטענה כי המשיב לא טען בהזדמנות הראשונה כי תביעות העוררים התיישנו.

הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות

13.         בע״א 148/89 שיכון עובדים בע״מ נ׳ עיזבון בליבאום בע״מ, פ״ד מט(5) 497,485 (1996), אומר השופט ד׳ לוין:

    ״הנה כי כן, עינינו הרואות כי את מרוץ ההתיישנות יש לראות כמתחיל עם הולדתה של עילת התובענה, אלא אם: (א) נעלמו מן התובע העובדות; (ב) אשר הן עובדות מהותיות היורדות לשורשה של עילת התובענה; (ג) שהיעלמן נתהווה מסיבות שלא היו תלויות בתובע, (ד) ושהתובע לא יכול היה למנוע אותן סיבות אף בנוקטו זהירות סבירה. או אז יידחה מירוץ ההתיישנות עד לאותו יום שבו נודעו לתובע אותן עובדות.״

(ראו גם ע״א 5964/03, שם).

סעיף 8 לפקודת מטכ״ל 35.0314 שכותרתו: ״תשלומים בדיעבד לחיילים ופיצוי בגין פיגור בתשלומים״,

קובע תקופת זמן זהה לזו המוגדרת בחוק ההתיישנות, אשר במהלכה, ממועד התשלום, יכלו העוררים להעלות טענה בדבר זכאות לתשלומים, ולפיכך גם לפי פקודות הצבא, התיישנו עילות התביעה, זולת אם חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ובלשון הסעיף בפקודה:

״חייל, אשר לא קיבל במועד תשלום המגיע לו ע״פ פקודות הצבא, זכאי לקבל תשלום זה, בדיעבד, אם טרם חלפו 7 שנים מהמועד לתשלום״.

14.         הדיונים שהתקיימו אצל המשיב בנושא זכאותם של העוררים ואחרים לתשלומים בגין חופשות צבורות שלא נפדו, אינם מצביעים על הכרה בזכאות אלא על בחינה מחודשת של כל נושא התביעות הרטרואקטיביות לתשלום פדיון חופשה. מכל מקום, אין הודאה בכתב המכירה בזכותם של העוררים או בכל העובדות שיש בהן לבסס זכות, כך שניתן להסיק הודאה בקיום הזכות(סעיף 9 לחוק ההתיישנות; רע״א 187/05 נסייר נ׳ עיריית נצרת עילית, לא פורסם(20.6.2010), סעיף 39 לפסק דינה של השופטת ברלינר). גם דוח הועדה, שאמנם אינו קביל כראייה, המליץ לדחות את תביעת העוררים בנימוק שתביעתם התיישנה.נכון הדבר כי בעבר היה מוסמך ראש אכ״א לאשר בקשות חריגות לצבירת ימי חופשה מעבר לשבע שנים מיום הגשת הבקשה, אולם, משאימץ ראש אכ״א את מסקנות והמלצות בדוח הועדה בדצמבר 2010 התבטל נוהג זה ונקבע נוהל אחר במקומו לפיו לא יאושרו עוד תביעות שעילתן מעבר לשלוש שנים מיום הגשתן וכי עד לפרסום הנוהל, ידונו תביעות שעילתן עד שבע שנים מיום הגשת הבקשה, בלבד. לעניין זה נחזור.

15.         לסיכום. לכאורה, תביעת העוררים התיישנה שכן נקפו שנים רבות עד שהעוררים התעוררו לתבוע את זכויותיהם מהמשיב. לאור כל הנתונים שבפנינו, ניתן לומר שבשאלת ההתיישנות סיכויי התובעים להדוף את טענת ההתיישנות קלושים, אך עדין יש לאפשר להם, לו עמד עניין זה לבדו כאבן נגף לתביעתם, להוכיח את קיום התנאים בסעיף 8 לחוק ההתיישנות וזאת לאור השיקולים שהזכרנו לעיל באשר למחיקת תביעה מחוסר עילה.

(על הטענה לפיה שטחו עיניי העוררים מראות מה כתוב בתלושי השכר שקיבלו ראו ו״ע(ת״א) 2824/02 צבי זמיר, אלוף(מיל) נ׳ הממונה על תשלום הגמלאות בצה״ל, פסקה 19, לא פורסם(2004) ; ו״ע(ת״א) 1339/07 גילדור נ׳ הממונה על תשלום הגמלאות בצה"ל, פיסקה 56, לא פורסם(2008)).

שיהוי

16.         העילה שבגינה הוגש הערר יש בה סממנים של משפט אזרחי ומשפט מנהלי. מדובר בתביעה כספית, אך מכיוון שמדובר בתביעה נגד המשיב, שהוא גוף מנהלי, שיקוליו ושיקולי הועדה הם גם שיקולים מתחום המשפט המנהלי. לכך יש גם השלכה על דיני השיהוי (פסקה ו(5) לפסק הדין לפסק דינו של השופט רובינשטיין בע״א 5110/05 מדינת ישראל נ׳ שטיינברג, לא פורסם (18.1.2007)); רע״א 187/05 שם, פסק דינה של השופטת פרוקצ׳יה, סעיף 42 לפסק דינה של השופטת ברלינר). במשפט המנהלי הנטייה היא לעשות שימוש במשורה בטענה זו שמועלית על ידי הרשות המנהלית(ע״א 5110/05, שם, פסקה ו(6)).

17.         מקורו של השיהוי בדיני היושר, אך הוא הוחל גם על תביעות מכוח הדין(סעיף 27 לחוק ההתיישנות). שיהוי, כשלעצמו, אינו חוסם תביעה אלא אם הוא מצביע על זניחת התביעה, או אם מצבו של הצד שכנגד הורע בשל השיהוי! או - סוג של משנה של התנאי הקודם - קופחו אפשרויות הצד שכנגד להוכיח את טענותיו נגד התביעה (ע״א 6805/99 שם, עמ׳ 448-445). לכן, ככלל, משהוכח שהתביעה התיישנה, אין צורך להרחיב בטענת השיהוי ואין לעורר טענת שיהוי שמטרתה לקצר את תקופת ההתיישנות. בע״א 6805/99 שם, עמ׳ 443, אמרה שופטת פרוקצ׳יה:״ההלכה הפסוקה קבעה כי ׳דיני השיהוי אינם באים במקום הוראות התיישנות סטטוטוריות, אלא הם מתקיימים לצד הוראות אלה. תקופת ההתיישנות החוקית מהווה ׳הגבול העליון׳ לחסימת זכות התביעה, ואילו השיהוי יכול שיחול בתוך תקופת ההתיישנות׳ (דברי בית-המשפט בע״א 386/90 מזאריב נ׳ מזאריב, (לא פורסם), בפיסקה 12״ ראה גם ע״א 4682/92 עיזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז״ל נ׳ בית טלטש בע״מ פ״ד נד(5] 252, בעמ׳ 282 (2000)).״

וכן, בעמ׳ 445 :

״טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה ברבדים שונים. מעצם טיבה היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת התיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה העשויה לפגוע בציפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת ההתיישנות המוכרת בחוק. היא משנה את נקודת האיזון בין ההגנה על זכויות התובע לבין ההגנה על זכויות הנתבע, וקבלתה מאפשרת דחיית תביעה על הסף בלא דיון לגופה. קבלתה מרחיבה את מניעת הגישה של בעל דין לערכאות מעבר למה שהציבו כללי ההתיישנות, והיא יוצרת מחסום נוסף לזכות גישה כאמור, המוכרת כזכות יסוד בעלת חשיבות מיוחדת במדרג זכויות האדם. קבלת טענת השיהוי בתוך תקופת ההתיישנות עלולה להמריץ תובע להגיש את תביעתו לערכאות ולהרתיעו מחיפוש אחר פתרונות חלופיים למחלוקת מחוץ לערכאות המשפט. מבחינה זו היא עשויה לעמוד בסתירה לאינטרס הציבורי המבקש לקדם פנייה לנתיבים חלופיים לפתרון סכסוכים. קבלת טענת שיהוי משפיעה על זכויותיהם הדיוניות של הצדדים למחלוקת והיא חוסמת את דרכם להוכיח את זכותם לסעד משפטי על פגיעה בזכויותיהם, ובכלל זה פגיעה בזכויות יסוד מהותיות. נוכח ההשלכות הנובעות מקבלת טענת שיהוי, התנאים לקבלתה הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות, וקו זה מאפיין את הפסיקה בנושא זה לאורך שנים״.

(ראו גם ע״א 8496/06 עזבון איסקולסקי נ׳ גן הדו קורפוריישן אינק (גן הדי קורפורציה), לא פורסם

(4.5.2008)  ראו גם פסק דינה של השופטת פרוקצ׳יה, סעיפים 24-10, ברע״א 187/05, הנ״ל)).

יחד עם זאת, ייתכנו מקרים שבית המשפט ייזקק לטענת שיהוי במישור האזרחי בתקופת ההתיישנות, אך זאת בנסיבות חריגות(ע״א 6805/99 שם׳ עמ׳ 448) :

״ככלל ניתן לומר: השיהוי האזרחי הנטען במסגרת תקופת התיישנות הוא אמצעי שיש לעשות בו שימוש בנסיבות חריגות בלבד. הוא עומד לא אחת בניגוד לציפייה הלגיטימית של התובע לפעול למימוש זכויותיו במסגרת תקופת ההתיישנות הסטטוטורית ,• הוא מחמיר את ההתערבות בזכות היסוד של הפרט לגישה חופשית לערכאות המשפט ׳• הוא עשוי לפגוע ביכולת לממש זכות לסעד בתביעות שנועדו לתת תרופה על פגיעה בזכויות, ובתוכן פגיעה בזכויות יסוד חוקתיות. לעומת זאת השימוש באמצעי זה עשוי להיות מוצדק בנסיבות שבהן הדבר מתחייב מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע, שיקולים שבאינטרס הציבור ודאגה לקיום הליך שיפוטי תקין. לפיכך תביעה לא תיחסם בשל טענת שיהוי כאמור, אלא מקום שהתנאים המוקדמים לכך נתמלאו, ומקום ששיקול הדעת השיפוטי מוב<

עו"ד עידן פסח

עו"ד עידן פסח להציג את כל הפוסטים של עו"ד עידן פסח

שימש במהלך שירותו הצבאי כתובע צבאי וכסניגור צבאי בכיר. במהלך שירותו, היה עו"ד פסח מבכירי והידועים שבסניגורים הצבאיים וטיפל ב"כבדים" שבתיקי הסניגוריה, בכל שלבי ההליך לרבות דיוני מעצר, הקראות, טיעונים לעונש ומשפטי הוכחות במגוון הנושאים הפליליים והצבאיים הקיימים. 

השארת תגובה