החלטת מעצר בתיק משתמט של למעלה משש וחצי שנים

3. בפני הערכאה קמא טען המערער כי מועד קריאתו לשירות חרג מהוראת סעיף 20 לחוק שירות בטחון, נוכח היותו יליד 1983, וכי אין ראיה כי לא שיתף פעולה עם רשויות הגיוס בשלב כלשהוא. מעבר לכך נטען כי נסיבות המקרה אינן מקימות עילת מעצר בשל זיקתו הקלושה של המערער לארץ.

4. בית הדין קמא מצא לדחות את טענת המערער וקבע כי החל מספטמבר 2005 המערער לא נענה לזימונים שונים שנשלחו אליו כעולה מפלטי המערכת הממוחשבת של לשכת הגיוס (הווקס) ומכאן דחה את הטענה כי גיוסו נעשה בניגוד להוראות הדין. באשר לעילות המעצר ציינה הערכאה קמא כי ״לא מדובר במי שזיקתו לארץ כה קלושה״ באופן המאיין את עילות המעצר. על כן בית הדין קמא נעתר לבקשת המעצר. החלטתו זו היא שבבסיס הערעור שבפניי.

הטענות בערעור

5. המערער שב וטוען כי גיוסו נעשה בחריגה מהוראת סעיף 20 לחוק שירות בטחון, וכי אין בידי התביעה כל ראיה המלמדת על חוסר שיתוף פעולה של המערער עם רשויות הגיוס, באופן המאפשר הארכת פרקי הזמן שנקבעו לגיוס. נטען כי פלטי הווקס שבתיק אינם מלמדים דבר שכן לא ניתן לדעת אם הזימונים שפורטו בהם כלל נשלחו ואם כן להיכן נשלחו. נטען כי לפלטי הווקס, בהעדר הזימונים עצמם אין כל נפקות ראייתית. המערער שב וציין כי בשל היות מרכז חייו באוקראינה אין מתקיימת בעניינו עילת מעצר המצדיקה מאסר ממשי.

עמדת התביעה הצבאית

6. התובעת עתרה לדחיית הערעור: להשקפתה לפלטי הווקס מעמד ראייתי אוטונומי המלמד על אי התייצבות המערער לזימונים שנשלחו אליו, וניתן לומר כי הוכח לכאורה שלא שיתף פעולה עם רשויות הגיוס, החל מחודש נובמבר 2005. מכאן שמועד גיוסו נעשה כדין. אף בעניין עילות המעצר סבורה התביעה כי החלטת הערכאה קמא בדבר קיום עילת מעצר במקרה זה מוצדקת מנימוקיה.

דיון

7. סעיף 20(א) לחוק שירות בטחון קובע כי ניתן לקרוא לשירות ביטחון מי שהיה לאזרח ישראלי או תושב קבוע בהגיעו לגיל שמונה עשרה - תוך עשרים וארבעה חודשים מיום שהגיע לגיל שמונה עשרה. סעיף 20(ב) לחוק שירות ביטחון מאפשר לקרוא לשירות ביטחון מי שביקש דחיית שירות ביטחון - תוך שנים עשר חודשים מיום תום תקופת הדחייה, או תוך התקופה שמנויה בס״ק א׳ לחוק כאמור, לפי המאוחר.

סעיף 20(ג) לחוק שירות בטחון קובע כי במניין התקופות להתייצבות לפי סעיפים(א) ו-(ב) לא יבואו בחשבון בין היתר, תקופות שחלפו בשל אי קיום חובה על פי דין מצד המיועד לשירות ביטחון. מכאן שמיועד לשירות ביטחון שאינו מתייצב להליכי גיוס, מביא להפסקת מרוץ התקופה שנקבעה לגיוס, ומאפשר לגייסו בפרק זמן שאינו מביא בחשבון תקופות בהן לא שיתף פעולה עם רשויות הגיוס ולא איפשר בידן לקדם את הליכי הגיוס.

8. באשר לקיומה של עילת מעצר בעניינם של משתמטי גיוס ששהו בארץ פרק זמן, הוחלה עליהם חובת גיוס והם עזבו מבלי לעמוד בה ושבו לאחר תקופה לארץ, נקבע בפסיקה כי נבחנים בהיבטי המעצר:

״שיקולים מיוחדים וביניהם מידת הזיקה למדינה, הסיבה שבשלה עזבו את הארץ והטעם לחזרתם״ (ראו ע״מ/23/12 טור' לוג׳יאר נ' התובע הצבאי הראשי (2012)).

מהכלל אל הפרט

 9. המערער זומן לתחילת שירות צבאי באפריל 2002, במועד החוקי לכך על פי הוראות סעיף 20(א) כאמור. מהראיות שבתיק עולה כי מלבד משלוח הצו מלשכת הגיוס יצרו עימו קשר והעמידו אותו על מועד הגיוס כאמור מבעוד מועד.

 10. סמוך    לאחר מועד זה, ביולי 2002 החל להגיש בקשות לדחיית גיוס ״מטעמים שבלימודיים תורניים״, כשהרשות בשלב זה סבורה כי הוא משתמט מהתייצבות לשירות שלא כדין ומנסה להביא למעצרו. רק בחודש ספטמבר 2004 מאשרת הרשות למערער להיכלל במעמד ״בעל תשובה״, ודוחה, על פי בקשתו, את מועד גיוסו. בתיק מצוי מסמך בחתימת סגן ראש מנהל גיוס המאשר את החזרת המערער למעמד ״בעל תשובה״ כשאישורו זה אינו אלא הסכמה מצידה של הרשות להיעתר לבקשת המערער לדחיות הגיוס שהגיש.

אכן אין בתיק הראיות צו בדבר דחיית מועד גיוס. לעניין זה ציינו אך לאחרונה כי לעיתים מתוך בחינת מכלול המסמכים והתחקות אחר מהותם, ניתן ללמוד על קיומה של החלטה לדחות את הגיוס הלכה למעשה. (ראו ע״מ/54/13 טור׳ דז׳ורניוק נ׳ התובע הצבאי הראשי (2013)). אלה הם פני הדברים במקרה זה, בייחוד שעה שהחזרת המעמד של ״בעל תשובה״ אין משמעה אלא אך דחיית מועד הגיוס כפי שעולה מהבקשה שהגיש המערער בעניין זה.

דחיית גיוסו של המערער הוארכה עד ספטמבר 2005, בכל פעם על פי בקשתו. משלא הוארכה דחיית הגיוס פעם נוספת, נדרש היה המערער, כעולה מהבקשה לדחייה עליה חתם, להתייצב לאלתר בפני לשכת הגיוס. בחובה זו לא עמד, ובכך נמנע מלשתף פעולה עם לשכת הגיוס. לכאורה, כעולה מפלטי המחשב, לא התייצב גם לזימונים נוספים. לפיכך, החל מתום תקופת דחיית גיוס, ומשהמערער נמנע מקיום חיוביו להתייצב, התקופה לגיוסו על פי סעיף 20(ג) לחוק התארכה בהתאמה כתוצאה מהימנעותו מלשתף פעולה עם רשויות הגיוס.

 11. לא מצאתי ממש בטענת המערער כי אין בתיק ראיה כי נשלח אליו צו קריאה החתום כדין על ידי פוקד. בפניי צו קריאה, נושא שמו של פוקד ומרישומים נוספים שבתיק (״סיכום תיק משתמט״) עולה כי המערער היה מודע להוראות הצו ולא התייצב כנדרש. יצוין כי גם לו הייתי מקבל טענה זו, בדבר העדר כל זימון שהגיע למערער מאז ספטמבר 2005, וכי משלב זה לא נוצר עמו כל קשר מטעם רשויות הגיוס, אזי, המערער נדרש היה להתייצב לשירות על פי צו הפוקד הכללי כמפורט בצו שירות ביטחון (התייצבות לבדיקות ולשירות ביטחון התשס״ו-2005). ציינו לא אחת כי מקום בו כשל מסלול הזימון בדרך של צווים אישיים מכל טעם שהוא, רשאית הרשות להיזקק לצו הפוקד הכללי שהרי לכך הוא נועד - לתפוס ברשת הביטחון שאותה הוא מותח, את מי שכתוצאה מטעויות כאלה ואחרות לא זומן כדין לגיוס.

 12. באשר לקיומה של עילת מעצר על רקע זיקתו של המערער לארץ, מהראיות עולה כי התגורר בארץ משך שנים ממושכות, בגילאי הגיוס, למד בארץ, ויצר בכך זיקה ממשית לארץ. בנסיבות המקרה קיים חשש ממשי כי העברתו לחלופת מעצר לא תענה על החשש המוחשי כי יימלט מאימת הדין כפי שעקר לחו״ל אף בהיותו נפקד מהשירות. סיום ההיעדרות רק עם מעצרו מחזק אף הוא את החשש כי יימלט מאימת הדין.

 13. בנסיבות האמורות מצאתי לדחות את הערעור. החלטת הערכאה קמא תעמוד בעינה והמערער יוותר במעצר ממשי עד תום ההליכים המשפטיים בעניינו.

ניתנה והודעה היום, כ״א בטבת התשע״ד, 24 בדצמבר 2013, בפומבי ובמעמד הצדדים.