בית  »     »   עריקות וזה דחוף

עריקות וזה דחוף

נתנאל | 20/02/2005 |
שלום .הבעיה שלי זה שאני עריק 47 יום מאחר ואני משרתת בבסיס חטמר"ר עציון כנהג קו הבעיה שלי היא שאני מפחד להיות בשטחים וגם אימי אינה מוכנה שאני יהיה שם כי יש לנו סיוטים מאז שאחי הגדול היה משרתת בלבנון גם הוא יצא משם בגלל הפחדים שלאימי יש לי עוד 3 אחים קטני בגילאי 10 תאומים ובת 12 ועוד אח ואחות גדולים ממני נשואים.אין מי שיקדיש זמן לאחיי הקטנים הוריי עסוקים בעבודה וכיסויי חובות ואמא שלי איבדה בשנתיים האחרונות את אביה ואחותה והיא שבורה מכך ומאז היא עצבנית ואיננה מסוגלת להיתייחס לבעיות של אחיי הקטנים,האחים הגדולים נשואים וגרים מחוץ לעיר וגם הם לא פה בישבילם אנחנו גרים בקטמון,שכונה עם עבר והווה עשיר בפשע אני נותן לאחיי את התשומת לב שהם צריכים אני זה שמגדל אותם ואני זה שמחנך אותם לי הם רוכשים את כל הכבוד בבית אני מפחד עליהם ואני לא מוכן שיסתובבו ברחובות ההורים שלי עם בעיות והם פחות ערניים למצב,אם זה ידרוש ממני לצאת מהצבא אני לא ישקול פעמים גם על סעיפים שידפקו לי את החיים,הם חשובים לי יותר מכל דבר.בבסיס כשהגעתי לקצין כח אדם באוגדת איוש(רביד)אמרתי לו שאני מפחד להיות בשטחים ושאני לא מוכן לשרתת שם 3 שנים הוא הבטיח לי שברגע שאני יגיע לחטמ"ר ידאגו לבעיות שלי ויוציאו אותי מהשטחים כשהגעתי לחטמ"ר פניתי למפקד האישי שלי(יניב זקן)ואמרתי לא שאני מפחד ואני רוצה לצאת משם שאלתי אותו איך אני יכול לצאת מבלי לעשות בלאגן ולברוח מפה?הוא אמר לי ש"יש דרכים ואחת מהם זה דרכי" אז ביקשתי עזרה והוא אמר לי לחכות וכלום לא קרה.פניתי למש"קית ת"ש בקשר לבעיותי והיא אמרה שבגלל שיש רכב בבית אז אני לא יכול להיחשב אחד עם בעיות ת"ש.כנראה שצריך להסביר לצבא שהיחס כלפי האחים שלי בא מבני אדם ולא מרכב,זה שיש להורים רכב בישביל לעבוד עם נכה צה"ל לא אומר שהם נותנים חינוך מינימלי לאחים שלי זה שלהם אין אפשרות לתת להם יחס וזה שיש בבית רכב לא ימנע ממני לדאוג לכך שהם יקבלו חינוך הולם,במשך 3 חודשים ניסיתי הכל כדי לצאת מהשטחים ושינוי היציאות על מנת שאוכל לטפל באחיי ובגלל הפחד שלי ושל אימי מאחר ואני באזור השטחים.הפנו אותי לקב"ן וסיפרתי לו על הפחדים שלי ושל אימי והוא אמר שזה שאני מפחד לא אומר כלום ואז הוא שאל אותי מה אני יעשה אם הוא לא יעזור לי.הסברתי לו שאליו הפנו אותי כי אין עוד מישהו אחר שיעזור לי עם הבעיות שלי והוא ניסה ללחוץ עלי האם אני יפגע בעצמי?הרגשתי כאילו הוא מנסה לגרום לי לפגוע בעצמי כשיצאתי משם נכנסתי למשרד של המפקדת שלי(עדי)ואמרתי לה שאני לא חוזר יותר לשום שיחה עם קב"ן אין לי בעיות נפשיות אף פעם לא היה לי ואני לא מוכן לצאת מתוסכל מהשיחות האלה אני רוצה עזרה לצאת מפה ומהשטחים .הדבר היחידי שהיא אמרה זה שאם אני לא ימשיך שיחות עם קב"ן היא תשלח אותי לכלא.פניתי לסמח"ט (אילן)בשיחה אישית וגם במכתבים סיפרתי לו את כל הסיפור כשאמרתי לו על הפחדים אז הוא שלא אותי "מה אתה חושב שאמא שלי לא מפחדת?"ואז הוא התעצבן בגלל שאמרתי לו"אתה התגייסת להיות לוחם ורצית להיות פה אני התגייסתי להיות נהג רגיל ולא בשטחים כי אני מפחד ולא מסוגל " באותו רגע הוא ניהיה אדום והרגשתי שהוא חושב שאני אולי מזלזל בו להפך אני מעריך אותו על האומץ שלו ועל מה שהוא עבר ואמרתי לו את זה הוא אמר שאין בידיו את הכח כדי לעזור לי ושהוא יכול רק להעביר אותי לחטמ"ר אחר.סירבתי לצאת לנהיגות מאחר ולא הייתי ישן שם בלילות ולא הייתי מוכן לנהוג עייף ולסכן חיים של עוד 3 חיילים,הייתי יושב תמיד לדבר עם מישהו חיפשתי שיקשיבו לי הרגשתי מזולזל וחסר ערך כאילו אני עוד בובת פלסטיק ירוקה ששמים אותה איפה שרוצים ואין לה רגשות ותחושות.אחרי שסירבתי לנהוג הם הפכו אותי לעובד רס"ר זמני עד העברה לחטמ"ר אחר,מאז שסיימתי את הקורס בבהד 6 ועד שברחתי עבר 3 חודשים,במהלך כל התקופה הזאת לא הייתי ישן כמו בן אדם הייתי חוזר גמור הביתה יצא ממני כל השמחה שהיתה לי בתחילת השרות ובאותה תקופה יצא ממני כל חשק לצאת עם חברים למסיבות או להיפגש.הייתי עובד רס"ר למשך שבועיים השתחררתי יום חמישי 30 לדצמבר לחמשוש והתקשרתי להודיע למפקדת שלי שעודיו לי בבית שיש שבוע לאחר מכן אירוסין לאחי(הוא דתי הוא התחתן תוך חודש מההכרות הראשונה דרך שידוך)היא אמרה לי אין בעיה תבוא ביום ראשון אני יחתום לך על ימי חופשה ןתלך כשהגעתי יום ראשון לבסיס היא לא היתה מוכנה לתת לי למרות שהיה מגיעה לי כבר רגילה וגם היה לנו הסכם משבועיים לפניכן שאני יקבל את הרגילה בזמן הזה.הרגשתי כבר מושפל כמו שבחיים לא הרגשתי גם בטירונות שהכי זלזלו בנו עוד הרגשתי בנאדם פה אפילו את זה לא ההפך הייתי מת לחזור לטירונות. אחרי שהבנתי שאין מי שיזעזור לי לא הקב"ן ולא מש"קית ת"ש ולא הסמ"חט לא היה לי הרבה בררות ובשיא העצבים ירדתי לחדר אספתי את כל הציוד שלי שמתי את הנשק בנישקייה לקחתי את הציוד והלכתי.חיכיתי להיות עריק מאחר וברגע שאני עריק אני מטופל על ידי משטרה צבאית ולא על ידי הבסיס.לא חשבתי שאם אני אברח יתיחסו אלי אלא אם אני יסביר את זה למי שנמצא מחוץ להשפעה של הבסיס והוא שייך לחוק בצבא אז באמת יתייחסו אליי.לצערי כהייתי בבסיס לא היו מוכנים להקשיב לי אמרו לי שאני הבעיה של הבסיס והבסיס צריך לפתור אז זה אז החלטתי להיות הבעיה של החוק הצבאי כי לו יש כל סמכות צבאית אפשרית ואם הם לא יכולים לעזור לי אז אין לי מה לעשות בצבא.אני יכול בזמן הזה לעשות סכומי כסף גדולים שיסדרו לי את שאר החיים וגם לשמור על אחיי וגם לדעת שאימא שלי רגועה בלילות ובעבודה ולא צריכה לחשוש לשלומי.אבל אני רוצה לשרת ואני מאמין שיש להם תנאים שיאפשרו לי לשרת בלי פחד וגם להיות בבית כדי לתת לאחיי את תשומת הלב המינימלית שהם צריכים.אני כרגע לא יודע מה לעשות למי לפנות אני מנסה הכל,להכי גרוע הגעתי מפה יש לי רק להגיע למעלה אין לי עוד לאן לרדת,אני רוצה לדעת מה לעשות ומי יכול להתייחס אלי כמו שצריך,אם אני יראה שגם פה לא מתייחסים אלי אני פשוט מאוד אצא מהצבא,אני תורם מעצמי 3 שנים אני רוצה לתרום בהרגשה טובה ולא מוכן לסבול ולספוג זלזול במשך השנתיים וחצי הנוספות שעליי לשרת עברתי והושפלתי מספיק בחצי שנה הזאת נמאס לי מזה אני בן אדם ויש לי רגשות וצרכים או שיתיחסו ויעזרו או שאני יצא זאת הנקודה שלי.אני מקווה שאולי פה אני יכול לקבל יעוץ תמיכה או כל דבר בתודה מראש נתנאל זינו(5293098)

השארת תגובה

Leave a Message